איך להקשיב לדף וליצור בו יש מעין

ופטנט שימושי כדי להתגבר על מחסומים ביצירה

 

אחת החרדות הקשות ביותר בחיי היא החרדה מפני המצב שמוכר לי עד כדי מיאוס, שהנה, נגמר. זה הסוף לרעיונות שלי, אין לי כבר מה להמציא יותר, ובכלל, גם אין לי יותר בשביל מה.

נראה לי שבגילי המופלג כבר למדתי מספיק שהמצבים האלה עוברים מעצמם, ואפילו להם כבר נמאס מלהמציא את עצמם שוב ושוב.

בכל זאת, יש לי כמה שיטות לזרז אותם, שיתחלפו מהר יותר במשהו אחר, שתהיה בו חדווה ורצון מחודש לשתף פעולה עם החיים. הנה אחת מהן:

היות והחרדה הזאת מבוססת בתחילתה על המראה חסר הפשרות והאטום של הדף הריק, הרי שהעצה הראשונה שלי לעצמי היא: אל תראי מולך דף ריק.

היות ואני רשמת שעובדת מהראש, והראש הוא הבעייה כרגע, אני עושה מעשה שכלתני לגמרי, מעשה שנחשב ״נתעב״ (למה ״נתעב,״ נדבר בפעם אחרת) ובוחרת צילום מספריית הצילומים שלי:

 

 



למה בחרתי דווקא את הצילום הזה? לא יודעת, 
אולי שמעתי לקולו של הלב, גם אם הלב הספציפי הזה יש לו נטייה לסבך אותי בדברים שתמיד נראים חסרי מוצא.

כדי לא להישאר בתחושה האי נוחה הזאת הרבה זמן, אני מיד מורידה לצילום את הצבעוניות, ומדהה אותו עד שהוא בקושי נראה.  מסכימה איתכן שזה מראה קשה לצפייה, אבל מבטיחה לכן, מתוך ניסיון, שזה זמני.



בשלב הבא אני מדפיסה אותו על נייר בצבע קרם בהיר, ולא לבן. זה הגוון שאני מעדיפה, גם בספרי הסקיצות, כי הוא עושה את הקונטרסטים בין השחור והלבן ברישומיי-נעדרי-הצבע הרבה פחות תוקפניים. אפשר להגיד שאני הופכת את הצילום לסתם דף מלוכלך, ועל הדף הזה אני עובדת. זהו.

 

 

מכאן והלאה אני לוקחת עט שחור, מהסוג היחיד בדורו, זה העט הפשוט שעולה 6 שקלים, ובלי לחשוב יותר מדי-נכנסת בדף.
כי מה איכפת לי, עכשיו זה סתם דף מלוכלך שכבר יש בו הכל, ואני לא אחראית לכלום. אז מה שיהיה יהיה.
בשלב הזה העבודה שאני עושה היא בעיקר על עצמי: שותקת ונותנת לדף להגיד שהוא מסכים לי. זה נעשה דו שיח. והשתיקה של שנינו במקרה הזה היא הקשבה הדדית. ככה זה.
במצבים של חרדה קיומית, הכי עוזר לי להיות בדיאלוג עם מישהו, ובמיוחד כשזה דף שמקשיב לי בדיוק באותה מידה שאני מקשיבה לו.
זה מוציא אותי מהבדידות, ומשכנע אותי שהעולם חוזר להיות שוב מקום שווה.

מכאן אני מעלה את התהליך מהקווים הראשונים ועד לסיומו:

 

                            

בהתחלה אני סתם מקשקשת במטרה לעגן את עצמי במשהו, ומשתדלת לא להיבהל מזה  שאני עושה שטויות. אני יודעת, שוב מניסיון, שגם שטויות הן עניין של קונטקסט.
אני מקשקשת כדי ליצור קונטקסט אחר לשטויות. יש לי תקווה גדולה שעוד אגיע למצב שבו הן יהפכו, כמו שרוב השטויות עושות, לדברי חכמה.



 

אחר כך אני ממשיכה, כי מה יש לי כבר לעשות, וגם כי עדין לא עיגנתי את עצמי בכלום.
זה השלב הכי בעייתי, השלב שבו מתפתחת ההקשבה, ולהקשיב, כולנו יודעות, הכי קשה. אבל אני כבר בדרך.

כדי שהדף ימשיך להתעניין בי, וימשיך להקשיב, אני מתחילה לחזק בו דברים. זה כמו להרים במקצת את הקול. בגלל שאני נוכחת שיש לו, לדף הזה, יכולת הקשבה אינסופית, הרי שבשלב הזה אני פשוט נכנסת למצב של אמון מוחלט בדף.  למזלנו זה גם קל. מאוד מאוד קל להאמין במישהו שמקשיב לך באופן מושלם. עכשיו אני כבר מאמינה שהוא מעוניין אך ורק בטובתי, אני מעודדת מאוד, ולכן ממשיכה להסביר ולפרט:


וככה זה ממשיך. הוא ממשיך להיות איתי ולהקשיב לי, ואני  מפתחת יותר ויותר אומץ, עד שאני אפילו מעזה לשים בו דברים שמפתיעים את שנינו.



שום דבר לא מתוכנן מראש, הכל מגיע מתוך הזרימה המשותפת של שנינו במסע ההקשבה במרחבי התת מודע.



הבנתן את הרעיון. אז הנה הסוף.
בציור הסופי חשוב שיתקיים הכלל הבא:

שאף אחת לא תדע שמתחת לכל זה היה אי פעם צילום. ושאף אחת, כולל זו שצילמה אותו, כבר לא תזהה אותו לעולם.
 
 
והנה עוד אחד מהסדרה, שנעשה לפי אותה השיטה:
 

והעג׳וזה אומרת, נו אז מה את רוסה, להגיד שעכשיו את גמרת עם החרדות שלך?

 
 
 
 
 
 

24 מחשבות על “איך להקשיב לדף וליצור בו יש מעין

  1. עוגן, משהו שכבר נעשה כנקודה עליה להשעין את המנוף שיניף את כדור הארץ.
    שכבה על גבי שכבה.
    "בליבי תהום אחר תהום שקע
    ליבי עשיר כאלוקים"

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.