טל מחכה לרכבת 03 / סיפור עשייה של ספר ילדים

פרק שלישי:  בזמן שחיכיתי
אזהרה: הרבה מלל בפוסט הזה

תקציר הסיפור המחורז של איריס אליה כהן:
טל מגיעה לתחנת הרכבת עם זר פרחים גדול, הרכבת מאחרת והיא צריכה לחכות. בינתיים מגיעים עוד ועוד אנשים ונשים, וכולם מחכים ביחד איתה ובסוף הפתעה שאותה לא נגלה:) .

הולך ומתברר לי תוך כדי הרבה חיבוטים מעיקים, שהספר הזה מזמין אותי לפרש אותו אחרת. אני רואה שוב ושוב שלא בא לי לצייר דמות אחרי דמות שבאות לתחנה ויושבות ביחד עם טל הילדה וכולן מחכות לרכבת. בעיני רוחי אני נתקעת על דף אחרי דף שבכל אחד מהם נוספת עוד דמות או נוספות עוד שתי דמויות, ואז עוד דמות, בקיצור, שיממון אין קץ שנמשך על פני שש עשרה כפולות, עד שהרכבת תואיל לעשות לכולנו טובה וסוף סוף תגיע.
IMG_20190702_0001

אני מרגישה שהטקסט של איריס אליה כהן הרבה יותר עמוק מזה.

בינתיים הזמן עובר ועדין אין לי מושג מה עלי לצייר, אז אני מעסיקה את עצמי בלהתאמן על רישומי כלבים מסוג לברדור (כי על זה כבר החלטתי קודם: טל מגיעה לתחנה עם כלב ששומר עליה כי תסכימו איתי שלשלוח ילדה לבדה לתחנת רכבת זה מעשה לא כל כך אחראי), וגם משוטטת בין צילומי הצי האנגלי לתקופותיו כדי להבין אין נראה רב חובל, כי רב חובל זאת הדמות הראשונה שמגיעה לתחנה.

 

IMG_20190502_0001
בכפולה השלישית רב החובל מגיע.

 

וכאילו זה לא מספיק אז גם מת לי המחשב, ואני נאלצת לחכות עוד. וכך קורה שתוך כדי שרבוטים חסרי משמעות על הנייר ועל המחשב, מביא לי  היקום (סליחה על זה) את פתרון החידה.

פתאום אני מבינה שלא הדמויות ולא הרכבת הן החשובות בסיפור של איריס, ואפילו טל, הילדה שהסיפור הוא עליה, אינה החשובה.

הגיבורה האמתית בסיפור הילדים הזה, היא ההמתנה.
זה המצב שבו יושבת טל באפס מעשה, ועובר זמן, ופשוט לא קורה כלום.

פתאום מצאתי שאני שואלת את עצמי, האמנם?
כי זה לא באמת שלא קורה לה כלום. כי באמת, מוחה הקטן עובד כל הזמן. המחשבות שלה לא מפסיקות לרגע.
ככה זה, ואני מכירה את זה.
טל, הילדה הקטנה, ממתינה לבדה בתחנה, במשך שש עשרה כפולות!
לכן כל מה שקורה בסיפור, קורה בעצם בתוך ראשה: רב החובל (מה יש לו פתאום עם הרכבת?) הכדורסלנית עם המגבת, החצוצרן, כל הדמויות המלבבות המצחיקות האלה, מגיעות לתחנה היישר מראשה של טל. ולמה?  כי זה בכלל לא נעים  לחכות לבד בתחנת רכבת ריקה.
התובנה הזאת פותחת לי עולם בלתי מוגבל של אפשרויות.

כי אם הכול מתרחש בדמיון, אז הכל אפשרי.

אז עכשיו לטל יש כלב, ותוכי ססגוני יושב על כתפו של רב החובל ואני שוקלת להפוך אותו בסוף לפיראט ממזרי כי למה לא,  והכדורסלנית מאוד ענקית, וככה וככה.
Screen Shot 2019-07-02 at 12.24.16
הסקיצה לכפולה השישית שבה החשיבה היא על אינטראקציות בין הדמויות

Screen Shot 2019-07-02 at 12.24.44
  מצטייר פה מצב קיצוני כי הכלב התוכי הרב חובל והכדורסלנית, שמצויירים מזווית אחרת הם הרבה יותר מדי צפופים לטעמי.

 

Screen Shot 2019-07-02 at 12.22.05ופה סקיצה מספר 6 צבעונית, שבה הילדה קצת יותר מדי ב״חבורה״  וזה מבטל את בדידותה

 

בטוח שעוד הרבה יישתנה, גם מבחינת הצבע , אבל מה שבטוח הוא שעכשיו  הכול שוב פתוח ומערכות יחסים נרקמות בין שלל הטיפוסים, וכולנו יודעות שמערכת יחסים היא הרבה יותר מעניינת מסדרה של טיפוסים, הזויים ככל שיהיו, שיושבים זה ליד זה על ספסל בתחנת רכבת.


אז הנה:

Screen Shot 2019-07-02 at 12.18.30בסקיצה לכפולה השישית, שהיא יותר מפותחת, נראה לי שקורה משהו יותר מתאים

 

ורק שתדעו שלא היה קורה כלום אם איריס לא הייתה עפה על זה. אני שמחה מאוד כי שום דבר מכל זה אינו מובן מאליו 

עכשיו אני חושבת על איך בדיוק להבדיל ויזואלית בין מה שקורה בדמיון לבין מה שקורה במציאות. זה כנראה יהיה משהו שקשור לצבעוניות.
איריס הציעה שכל מה שבמציאות יהיה בלי צבע, רק בשחור ולבן.
אני מקשיבה לה, זה מעניין ושונה.ובנתיים אני ממתינה למחשב החדש

אין, אין כמו המתנה.

.זהו להפעם
.תודה, נשיקות  ולהתראות בפרק הרביעי .

 

 

 

טל מחכה לרכבת 02 / סיפור עשייה של ספר ילדים

לוקח זמן לצאת מתקיעות, ומי שיש לה מלכתחילה את העוז והחוצפה לקחת על עצמה את המשימה של איור ספר, צריכה להחשיב את הזמן הזה כחלק מחבילת הפרוייקט כולו. זה משהו שאני מזכירה לעצמי כמעט כל רגע. ואני כל כך מקווה לסיים הכל תוך 6-7 חודשים.
איריס אליה כהן המהממת, הסופרת של הספר הזה, ממש כמו טל הגיבורה שלה, שמחכה לרכבת, פשוט נאלצת, גם היא, לחכות בסבלנות.
לסופרת זה אפילו יותר קשה לחכות, כי היא כבר כתבה את הספר. הוא מוכן כבר. ועכשיו הוא בעל כורחו נתון בידיים של מישהי אחרת.
בעיניי מעולם לא נולדה קואופרודוקציה כל כך עדינה ומסובכת כמו זו שבין סופר למאייר ואנחנו עדין לא התחלנו בהחלפת הדעות והפידבק על הציורים עצמם. זה משהו שעוד מחכה לנו ובעיניי זה השלב הכי מעניין בעבודה המשותפת שלנו, להכנס זו לראשה של זו ולמצוא מה טוב לשתינו.
בכלל. אני מתחילה להבין שזה הגורל של הספר הזה, הוא יעשה מתוך ההמתנה.  הבנתי שכמו שלי יש הקצב שלי, ככה לספר יש הקצב שלו ושלושתנו, הספר, איריס ואני  נהיה כל הזמן בהקשבה הדדית.

וככה:

בהתחלה היה בלגן. איפה להתחיל, בדמויות? בסביבת ההתרחשות? בסצנות? לא קלים החיים, לא פשוטים.
בשביל לסדר את הבלבול שבראשי, אני יושבת ומתחילה לארגן חלק מהדמויות (שתהיה בריאה איריס, המון המון דמויות) על רצפה משותפת אחת. זה לשם הכרות שטחית, אבל בעיקר לשם השוואת הגבהים ביניהם. למה? לא יודעת, הייתי חייבת, אולי כי אני ריאליסטית בבסיס.
הנה דף הדמויות:

דף איפיון.jpg

ברור לי שאף אחת מהדמויות האלה לא תהיה כמו שהיא בדף הזה אבל הייתי חייבת להתחיל איפהשהו.

אחר כך רציתי להכיר את טל. אחרי הכל היא הגיבורה.

עכשיו תקשיבו: לי לא קל הדבר לחשוף סקיצות שבתהליך. אתן עדות פה לכל הדושיח האינטימי שלי עם הדברים הכי טועים, הכי מסגירים. ואני הרי חייבת להיות מושלמת בכל שלב ושלב.
אבל עשיתי החלטה לשתף, אז הנה.

בשלב הבא אני מעלה לכאן כמה נסיונות לצייר את טל, גיבורת הסיפור.
בשבילי זה השלב הכי קשה. הכי מחייב. מאבק בלתי פוסק שהיא תיראה מתוקה אבל לא לקוחה מתבנית, קצת עצובה אבל שמחה, מתייאשת אבל אופטימית, יפה אבל לא יותר מדי, סקרנית אבל לא מבוהלת, שהאופי שלה יתבטא בשפת הגוף , לא רק בפרצוף.
בקיצור כמו שבאמת, וואו זה קשה, ועדין לא מצאתי. היא נראית בדרך אבל ממש עוד לא כמו שהיא. זה לפעמים תלוי בזווית של הגבה או בשפיץ של הפה.

לא אלאה אתכן בכל הפרטים והסקיצות, ולכן זה רק חלק קטן ממה שיש כרגע:

 

דמ״רש.jpg

 

אחר כך כשעדיין אין לי שום דבר ממשי וקבוע, הזהרתי שהחיים קשים מאוד, אני ממשיכה לכפולה הראשונה (מתוך 16 כפולות בינתיים, שזה מה שיש בדרך כלל בספר לגיל הזה).
בכפולה הראשונה טל נכנסת לתחנת הרכבת. בטקסט איריס כתבה שהיא נכנסת לבד, אבל אני מחליטה לתת לה עוד דמות לידה. ככה זה, לא טוב היות ילדה לבדה בתחנת רכבת, ואיורים טוב שיתנו לטקסט עוד כמה רבדים.
והנה הסקיצה הראשונה הכללית מאוד לסצנה בכפולה הראשונה :

טל כפולה 1.jpg

בסקיצה לכפולה השנייה טל הולכת למשרד ושואלת מתי מגיעה הרכבת? והפקידה (אל תשימו לב לפרצוף הממש לא מגובש ״ ״שלה) עונה לה: ״הרכבת מאחרת.

כפולה2.jpg

זהו. החל מרגע זה הסיפור מתחיל.
מה קורה בזמן שטל ממתינה?

וכאן מתחיל המסע שלי.
אני נשלחת לטיול ממושך בנבכי הראש שלי. עכשיו זה שלב השאלות הקיומיות, למשל: כמה קשה להיות לבד במצב של המתנה  ?שהוא כמעט תמיד מלווה באי וודאות
מה טל עושה בשביל לא להיות לבד?
הכל הכל חבוי בתוך הטקסט של איריס אליה כהן
איך מתפתח הסיפור?
איך אני מציירת את זה?
איך אני מציירת את זה??
שאלת השאלות
הכל יהיה יותר קל מהרגע שאבין על מה הסיפור באמת.

לפעמים לוקח חמישה חודשים לחשוב ורק חודשיים לצייר.
המשך, בעזרת השם, יבוא.

״והעג׳וזה אומרת, ״הבטחת? אז כדאי שגם תקיימי אחרת אין לך מילה.
* הכל נכתב בלשון נקבה אבל מיועד לכל המינים האפשריים והבלתי אפשריים

 

 

טל מחכה לרכבת 01 / סיפור עשייה של ספר ילדים

screen shot 2019-01-27 at 5.37.52 pm

.איריס אליה כהן שאין לי מילים לתאר אותה חוץ מ: מתוקה, חכמה, יפהפיה, שלחה לי טקסט.
נדלקתי עליו כי אני פשוט מתה על סיפורי רשימות, כאלה כמו למשל : חמש ציפורים ישבו על הקיר אחת נפלה נשארו ארבע ציפרים יושבות על הקיר, אחת עפה נשארו שלוש ציפורים יושבות על הקיר, אחת פרצה בשיר״ וכן הלאה עד שבסוף יש איזו פואנטה או שהכל מתחיל מהתחלה.
בסיפור של איריס, טל מחכה לרכבת והרכבת מתעכבת. כל כמה דקות בא עוד מישהו ויושב על ידה ומחכה גם. ככה מתאספות עוד ועוד דמויות, חלקן הזויות וכולן נוגעות ללב, ומתיישבות ומחכות.
זה סיפור המתנה מחורז באופן מקסים, כמו של פעם, ובסופו הפתעה.

לקח לנו בדיוק שתי דקות להחליט שעד שנסיים לעבוד עליו נשתף איתכן את כל התהליך, הכל כולל הכל.

טוב תדעו, שכלל לא פשוט הדבר, לעשות ספר ילדים מצוייר, כי קודם כל זו עבודה משותפת שמעשה הכתיבה והציור ארוגים בה יחד מהרגע שהספר נפתח ועד שהוא נסגר. הולכת להיות מערכת יחסים מאוד צפופה ביני לבין איריס, שאמורה להניב תוצאה מופלאה, וברור ששתינו לא נתפשר על פחות.
אוי אימא.
אז זה מה שנסגר.
התחלנו.

זה הפרק הראשון.

הספר אמור לצאת בהוצאת ידיעות ספרים, והעורכת היא רינת פרימו. מהפגישה היחידה שקיימנו איתה עד כה, ראינו שהיא אישה שסומכת, ומשחררת. קבענו יחד איתה את הפורמט, ואת מספר העמודים (בערך 32) והלכנו לעבוד.

בספר ילדים מדובר תמיד על כפולות. כפולה היא פריסה של שני העמודים המחוברים, ימין ושמאל שאותה רואים מול העיניים כאשר הופכים דף.
חתכתי 16  כפולות של נייר ידידותי בצבע קרם, מוקטנות אך בפרופורציות של הספר, קיפלתי באמצע, וחילקתי להן את הטקסט.
בשלב יותר מאוחר, בדפים האלה שיהיו דגם מוקטן לספר, ארשום את הסקיצות.

תודו שהשולחן במטבח לבש חג.

img-7052

איריס באה אלי למטבח ועמדה לתקן את הטקסט, ולהתאים אותו לציור (שעדין איננו).
בל נשכח שמדובר בקטע ויזואלי שהופך חלק מהתאורים המילוליים למיותרים.
אני מתפעלת מהוירטואוזיות של איריס, מהקלילות שבה היא משנה שורות ומוחקת קטעים וכותבת מחדש. היא השראה. היא לא צמודה לכלום, ממוקדת על הרעיון ולא מונחית מהאגו.
כמובן שבו ברגע גם אני, בתוך עצמי, מבטיחה להיות כזאת.
עבודה על ספר משותף היא סוג של מבחן בענייני אגו.

img-7135
תכירו: זאת איריס אליה כהן

כשאיריס הלכה, נשארתי אני לבדי להכין את הסטוריבורד. בפגישה הבאה בינינו יהיה זה תורי למחוק, לצייר מחדש, לתקן.
אנא תתפללו בשבילי.
שלב הסטוריבורד הוא השלב שהכי קשה לי. אני צריכה להיות במאית קולנוע. לביים סצנות.  הסטוריבורד הוא המקום שבו רואים מה שמתכוונים לצייר, ואי אפשר לחפף.
הילד, בכל פעם שיהפוך דף,  חייב לחזות בפלא. פלא אחרי פלא שש עשרה פעמים, ואין פשרות בעניין הפלא!

ודווקא בשלב הזה, אוי לצרה הצרורה המוכרת עד אימה, מתרחשת סכנה קיומית. תראו מה קורה עכשיו, וזה אמיתי:

img-7815

אני שואלת את עצמי מה עשיתי, מה חשבתי לעצמי, מסכנה איריס היקרה, אני בטוחה שאני הולכת לאכזב אותה קשות.
לאכזב הכי קשה לי.
זה המצב כרגע: כבר כמה ימים ששליש מהספר נבצר מבינתי. ואין לי מושג מה יהיה בפרק הבא.
אבל הבטחנו לשתף, הכל כולל הכל, ונקיים.

img-7132

תודה שהייתן איתי.

הפוסט הזה כתוב בלשון נקבה אבל מיועד לכל המינים כולם.

 

על התעתוע המדויק של נקודת המבט

קיבלתי לטלפון שלי אסמס מחברה טובה שהתגעגענו לפגוש.
״האם אתן בבית הערב?״ היא שואלת.
״כן,״ אני כותבת בחזרה, ״חוזרות מירושלים ונהיה בערב בבית, איזה כיף!״. מזמן לא פגשנו אותה ואני שמחה מאוד.
״יש לי המון מה לספר,״ היא ממשיכה, ״אהיה בתל אביב, בדירה מהממת שחברה נתנה לי לכמה ימים,״ והיא שולחת תמונות מהמרפסת הגבוהה במגדל, ״תראי איזה יופי!״
איזה כיף!״ אני מתלהבת, כי זה באמת מושלם. איזה חברה נפלאה יש לה, שנתנה לה לכמה ימים נכס כזה שמשקיף מלמעלה על העולם״.
אני כל כך שמחה בשבילה.
לפני שאני מספיקה לחשוב מה אכין לארוחת ערב לכבודה, היא כותבת, ״אני למטה קונה יין וקממבר, להביא עוד משהו? מתוקים?״
״משוגעת,״ אני כותבת לה, ״לא צריך כלום.״  לעצמי אני חושבת, ״יש לנו לחם טוב וביצים, חמאה, ירקות, מה צריך יותר.
וקבענו בין שמונה לתשע.
סידרנו את הסלון ובשמונה וחצי מילאתי את הקומקום.
בתשע ורבע מגיע עוד אסמס: ״אני זמינה להנחיות טלפוניות!״
אני מדברת עם עצמי, ״מה, היא שכחה את הכתובת שלנו? הרי כבר הייתה פה כמה פעמים. טוב נו, זה היה מזמן״.
אני מיד מצלצלת אליה.
״איפה את?״ אני שואלת.
״בתל אביב, במגדל, שלחתי לך תמונות מהמרפסת המהממת שפה. איפה אתן?״
״ בבית, בגבעתיים, אני לא מאמינה שעוד לא יצאת,״ אני אומרת לה ומתיישבת, ״אנחנו מחכות לשמוע אותך בדלת.״
״מה?״ היא  אומרת, ״הייתי בטוחה שאתן באות אלי!!!״

טוב אני מודה שהייתי יכולה לתאר לעצמי שאם היא שלחה לי תמונות מהמרפסת שבמגדל המפואר בתל אביב ואמרה שהיא מכינה לנו יין וקממבר, הייתי יכולה לדמיין איך היא בטח ראתה אותנו אתה, בדיוק באותה המרפסת, מתבוננות בנוף מעתיק הנשימה שהיא כרגע חווה בהתפעמות, מנקודת מבטה.

הייתי יכולה, אלמלא הייתי שבויה בנקודת מבטי.

מה רציתי להגיד?
שנקודת המבט שלי היא כל כך אישיות וצמודת-עין ואני כה בטוחה שמה שאני רואות ממנה זה המראה המדויק, עד שלא עלה על דעתי בכלל שמנקודת מבט אחרת, צמודת-עין לא פחות, יכולתי לראות משהו אחר לגמרי.

הנה למשל קבוצת אובייקטים שציירתי מנקודת מבט אחת, הרישום לחוץ ומבאס.
מקווה שזה מסביר את העניין, וצריך לזכור שנקודת מבט בציור, כמו בחיים 🙂 היא בראש ובראשונה עניין של בחירה.

IMG_6841

וזאת אותה קבוצת אובייקטים מנקודת מבט שנמצאת בדיוק עשרה סנטימטרים ימינה ממנה. מפה הכל מתחיל להיפתח, אפילו קצת לחייך.

IMG_6842

לא נגעתי באובייקטים, לא הזזתי אותם אפילו שמינית המילימטר. רק את נקודת המבט הזזתי.
אולי אם הייתי משלבת בין שתי נקודות המבט, ומבררת טוב יותר את המיקום האידאלי לקומפוזיציה שהן יוצרות, הייתי זוכה למנוחה המיוחלת.  (או לארוחת ערב)

נקודת מבט היא מקום מושלם וברור. רק שהיא שייכת לגמרי לגמרי למקום שבו התחת שלי ממוקם. סליחה שאני אומרת מילה כזאת בבלוג כזה מכובד, אבל מה לעשות שבין התחת והעין יש קשר הדוק.

 

00811

 

עכשיו יש לי בשורה משמחת: כשאנחנו יוצרות,  אנחנו דווקא כן יכולות לשים את התחת במקום אחד ואת העין במקום אחר ואפילו בכמה מקומות, וזה הרבה יותר קל מאשר בחיים. בדוק.

 

והעג׳וזה אומרת, ״מה מבט, מה? לא אמרתי לך שהכול מה בראש שלך״

משהו על השמחה והחכמה של קווי הנפח

 

כתוב בלשון נקבה אבל מיועד לכול המינים שעל פני האדמה.

הנה אובייקט תלת ממדי .
הוא עשוי מכהויות של אור וצל, שזו הדרך הידועה והמקובלת ליצור אשליה של נפח.
כדי לרשום אותו הייתי חייבת לרשום קודם קווי מתאר ואחר כך לבטל אותם לתוך ההצללה.

נפח 07

 

את קווי המתאר אנחנו מכירות טוב. אלה הקווים שאנחנו מניחות על הדף כדי להתוות את הצורה. הם קווים שתוחמים את הצורה ומפרידים אותה מהרקע, וגם מפרידים את המישורים השונים שעל פני השטח שלה הזה מזה. עד כדי כך אנחנו מכירות אותם, שכשאומרים לנו לעשות רישום בקווים, קרוב לוודאי שאלה הקווים  שנעשה, קווי מתאר:

001

 

אבל קו מתאר הוא קו שמגביל אותנו בדיוק כמו שהוא מגביל את הצורה.
הוא גם מוגבל בעצמו כי הוא באמת יכול להגדיר רק צורות. לקו מתאר אין כוח ליצור בעצמו נפח והוא תמיד נזקק לעזרה מצד הכהויות (שאויה, בסוף גם מבטלות אותו). בקיצור, הוא קו די טרחן.

 :אך ראו זה פלא, יש בעולם עוד קווים מלבד קו המתאר. למשל קווי נפח

 

 

 

קוו נפח הוא קו שמונח על הנפח של האובייקט ולא על המתאר שלו. הוא עוקב אחר ההרים והגבעות שעל פני השטח, יורד עולה ומשנה כיוון ככל שהוא מתקדם. כמו לכבוש שביל על פני קרקע משתנים. זה קו מעולה, שבהרבה מובנים מחליף את האור והצל, ואף מצליח להפוך אותם למיותרים.
כמעט הכול אפשר לרשום בקווי נפח, וזה בדוק.  מה גם שהמעבר מהם אל ההצללה נעשה הרבה יותר טבעי, וזה ומרתק. לאט לאט נוכחים בזה ששניהם מדברים על אותו עניין, ושנשאר רק לשדך ביניהם. אחר כך הם כבר עושים הכל לבד.

קווי נפח 06

 

הנה הסיפור כולו, הכי פשוט שיכולתי לספר אותו, ואפילו הזמנתי את מייקל-בפיג׳מה, השכן מלמעלה, לבוא ולשבת על כל נפח ונפח כדי לממש אותו.

קווי נפח 04

והנה קווי נפח על כדור:

 

אין אמירות גורפות פה, אבל הנה אחת:

קווי נפח הם הקווים השמחים והחכמים מכולם.
הם יכולים לבוא מכל מקום על פני האובייקט שאותו אנחנו רושמות, ללכת לאן שירצו, הם מגיעים מכל כיוון אפשרי חולפים לרוחב האובייקט, רצים לאורכו, קצרים וגם ארוכים, מטיילים עליו אפילו באלכסונים, וכל עוד שהם שומרים על הדיוק בדרך, דיוק שאותו מכתיבים פני השטח של האובייקט – הם תמיד תמיד יהיו נכונים ולא יטעו לעולם.

 

Screen Shot 2018-08-30 at 6.37.24 PM

 

באופן היותר מפותח, אם נמשיך ונתמיד בהנחת הקווים, ייצרו הצפיפויות שלהם כהויות. אם יונחו הקווים, בכל פעם בשינוי כיוון, במקום בו קיים צל על פי העיקרון: יותר-צפוף=יותר-כהה,  נחזה מהר מאוד בפלא האשליה הולך ומתממד (נעשה תלת ממד) לנגד עינינו.
זו טכניקה ישנה נושנה שהשתמשו בה הרבה בתחריט (דירר, דורה, רמברנדט) כי החרט ממילא ידע לעשות רק קווים, וכאילו אין לו ברירה אחרת, אם רוצים שיהיה ברישום גם צל.
״הטכניקה הזאת נקראת ״הרשתה״ או ״קרוס-הצ׳ינג.
זהו, זאת כל התורה לסיכום: קווי נפח שמונחים בצפיפויות שונות ובכיוונים שונים, ממש לא חשוב הכיוון, על פני השטח.
אנחנו עובדות לאט, עוקבות אחרי המהמורות שבדרך, ואחר כך הכל קורה מעצמו.

Screen Shot 2018-08-30 at 6.37.48 PMוהעג׳וזה אומרת, ״וויי כמה את מדברת.״

 

010

על קווי הפרדה ועל הקושי להיפרד מהם

שתי הערות מקדימות: הפוסט כתוב בלשון נקבה אך מיועד לכל המינים בעולם. הפוסט הזה מכיל קווי הפרדה.

0018

אני חיה בעולם פיזי תלת ממדי וצבעוני, ואני אשאר תפוסה בו עד שאמות.  הכול מסביבי בעל שלשה ממדים אפילו דיקט, אפילו קיר, אפילו שדה שטוח. והכל צבעוני.
אבל לא כשאני רושמת. כשאני רושמת יש לי רק עט שחור או עיפרון אפור בידי, אין לי צבע ואין לי ממד שלישי.
נקודת הפתיחה שלי מול הדף  השטוח ונטול הצבע (אומרים ששחור ולבן הם לא צבעים בכלל), היא טראומטית.
זה ממש כמו אסון שקורה ברגע. בבת אחת אני במקום שהכללים בו לגמרי שונים. אומרים ש ״לרשום זה הכי קשה״.
אני חושבת שזה לא בגלל שזה באמת קשה, כי לדעתי אפשר ללמוד לרשום בקלי קלות, אלא בגלל הטראומה. טוב התרגלתי כבר, זה לא כזה נורא 🙂

מהרגע שישבתי מול הדף, תהיה עבודת הרישום כולה, סדרה של מניפולציות קיומיות ממש,  שאותן איישם אחת לאחת ושתכליתן תהיה אחת:  לפצות אותי על אבדן הממד השלישי ואבדן הצבע. מכאן ואילך אצטרך לתפקד בעולם דו ממדי וחסר צבע כאילו לא היו דברים מעולם והכול כרגיל.

 

00810

 

בהתחלה, בעולם דו ממדי וחסר צבע,  תפקידו של הקו יהיה מוגבל: להפריד בין הצורות שאני רוצה לתאר. זה יהיה קו מתאר. קונטור. קו שמתאר את הצורה. אחר כך יבואו הכהויות, והן יהיו אמורות להביא את אשליית הנפח והעומק לרישום.
מהרגע שהכהויות מגיעות, הקו המפריד נעשה מיותר ואמור להיעלם.
תחשבו על זה: אם רואים את הצורות באופן תלת מדי אין צורך בקו הפרדה, כי ההבדלים ברורים, ואין צורך יותר לסמן אותם.

 

חדש.png

 

כדי לוותר על קווי הפרדה לא צריך כישרון ברישום ולא צריך אימונים. מה שצריך זו הרבה הרבה אמונה.

 

0084

 

קווי הפרדה יש בהם דבר והיפוכו. מצד אחד הם נחוצים לי באופן קיומי, ככה אני מגדירה את עצמי כישות נפרדת ומיוחדת. ותאמינו לי, אני משתמשת בהם הרבה, כל חיי. אני שומרת עליהם בקפדנות ושוב ושוב מציירת אותם סביבי, כגבול ברור ביני לבין הסביבה. מצד שני אני מפילה אותם שוב ושוב, כל הזמן, כי זאת הדרך היחידה שבה אני משיגה קרבה ושייכות. אין מה לעשות, קרבה ושייכות אלה שני דברים שאני צריכה באופן קיומי לא פחות.
ממש כמו ברישום.
קווי המתאר שהם קווי הפרדה בין צורה לצורה, ובין הצורה לרקע נחוצים כדי להגדיר את הצורות אבל בשביל להיכנס לעומק ולנפח, הם חייבים להיעלם.
מצאתי שברישום, קווי המתאר הם הקווים שהכי קשה להפטר מהם. הפחד הזה מפני איבוד הצורה שקול לפחד מפני איבוד האני.

אבל האמת היא שכשהמחיצות נופלות והקונטורים נמסים לתוך הצורות, הצורות מקבלות נפח ועומק, קורה בדיוק ההיפך. ההבדלים נוצרים מאליהם, ואיתם גם מגיעה הקומפוזיציה שהיא בהרבה מובנים המקום המשותף ההוא שכולו קרבה והשייכות, שממנו באות הצורות ואליו הן הולכות.

 

0083

 

והפלא ופלא, מתוך הבנת קווי המתאר ולעיתים הבנת הזמניות שלהם, נוצרת קרקע להתפתחות קו אחר לגמרי, קו שקיים לעצמו. קו שהוא תנועה, הוא רגש, הוא תיעוד של תנועת היד המציירת, והוא קו שיכול לספר סיפור.
למשל, קו שמשנה עובי כהות וכיוון (רק משינוי הלחץ המופעל עליו והמהירות שבה הוא מצוייר), יכול להיות ענף של עץ או הר או ציפור. וזה גם קו שדווקא מסוגל ליצור חיבורים ובכלל לא להפריד.

082

בעוד שקו מתאר (קונטור) תפקידו המוצהר הוא להגדיר או לתאר צורה, הרי שקו הוא צורה בפני עצמה.
(כמובן שקונטור יכול גם לשמש בתור שניהם, כמו שהוא כאן מעל, לפעמים, אבל לזה אקדיש פוסט בפני עצמו.)
 קו הוא הזרימה, התנועה, החיים עצמם, בעוד שקו מתאר שייך לעולם דו ממדי ובתוך עולם שבו התלת ממד שולט, הוא מיותר ומשטיח. בקיצור, אין לו קיום בתוך רישום שיש בו עומק ונפח. שם הוא רק מפריע.

תחשבו על זה, בעולם בעל נפח ועומק, כשלכל אחד ברור מאוד מי ומה הוא, הקרבה והשייכות נוצרות מאליהן וגם חומות הפרדה יצוקות נופלות בקלות. בדוק, באחריות.

0085

 

והעג׳וזה אומרת, יא בינתי אל תתחייבי על כלום כי מחר את במילא תגידי ההיפך.

כמה מילים על רפרנס, על העתקה ועל איך שהם יכולים לחולל קסמים ולפתור מחסומים ביצירה

הפוסט הזה נכתב בלשון  נקבה אבל הוא מיועד לכל המינים.

כשהייתי בת 12, אמרו לי שאני מושפעת מאוד מגוסטאב דורה. ושאני בטוח ממש מעתיקה מהירונימוס בוש, אחר כך אמרו לי שאת דומייה בלעתי על קרביו או שאולי זה היה גוייה שהשתלט על נפשי בזמן שציירתי.  כשהלכתי לבדוק בספריות ממי אני מושפעת, למדתי על האמנים המופלאים האלה, שהיו מהסוג שציירו מהראש ושהעלו חזיונות מטרידים מהתת מודע שלהם, וגם מצאתי על הדרך עוד הרבה, שמהם הייתי מושפעת וכלל לא ידעתי.
החלפתי עלבון בגאווה.
וזה לא ציני ולא אירוני ולא מתלוצץ. אני איני אלא קפסולה של כל הידע שהיה לפני ואולי גם אחרי (עוד לא בדקתי) בעולם. אני מאמינה בזה.
אני יודעת שאני לא ממציאה שום דבר חדש. במקרה הטוב והנכסף אני רק מתפתחת יחסית לעצמי. אבל יש לי תקופות לא טובות שבהן אני מדשדשת במקום ומתבוססת בקטע מתיש שחוזר על עצמו. אלה תקופות שבהן כמעט כל מה שאני עושה או אפילו רק מתכננת, נמצא אשם מראש ונידון להשמדה מטעם בית הדין לצנזורה עצמית. בדרך כלל זה מחובר מאוד למה שקורה לי בחיים. בעיות של מחסומים ביצירה מעולם לא מטרידות אותי  כשהכל טוב וזורם בחיים. ואני אגרתי די ניסיון כדי לדעת שגם הדשדוש המדכא הזה הוא חלק מהמכלול.

71

לכן זה משתנה. ברגע שאני מבינה שהתקופות האלה הן תקופות מיאוס ממה שכבר מיציתי, וחרדה מפני מה שעדין לא עשיתי, הן נעשות תקופות ביניים, או פשוט ״זמן בהייה״.
מה שמאפיין ״זמן בהייה״ הוא שתמיד אני יוצאת ממנו למקום שונה. הידיעה הזאת עוזרת לי מאוד.
והנה אמירה גורפת (מתנצלת מראש).
תדעו: אף פעם אין לנו ״בעיה ביצירה״. אנחנו יצירתיות וככה נולדנו. כל מי שלא מאמינה בזה, בבקשה להסתכל אחורה ולעשות רשימה של כול שתי הפעמים שבהן כן היינו יצירתיות, ובלי ״אבל״ בבקשה.

מה שיש לנו כרגע זו בעיה שנקראת ״מחסום ביצירה״. ולכן העבודה היא לא על ה״יצירתיות״ שלנו, אלא על מה שצריך לעשות כדי להסיר את מה שחוסם אותה, או לפחות להניח אותו בצד לכמה דקות לפני שישוב לזקוף את ראשו החוצפני.

72

 

ובגלל שבמשך כול חיי אני משתדלת למצוא שיטות ותרגילים על איך להוריד מחסומים מחיי, הנה עוד שיטה שעובדת מצוין בשבילי כשאני בבעיית מחסום-יצירה:
רפרנס
( קוראת לזה העתקה כרגע, אפילו שיש הבדל ).
אני יושבת על תמונות בגוגל ולא משנה באיזה נושא. חיות נכחדות למשל, זה נושא מעולה שאני חוזרת אליו המון. חיות מוזרות שכבר לא קיימות על פני כדור הארץ יש להן כוח למלא אותי ברגש. הן מצחיקות אותי וביחד עם זה בא לי לבכות כי הן כבר לא קיימות. רגש. זה הדבר שנעדר בתקופות מחסום. ברגע שמתעורר בי רגש העולם נראה אחרת לגמרי.

כמובן שבזמן שאני יושבת מול התמונות שמתגלגלות בקצב לא קבוע על המסך ומחכה ל״השראה״, מוטב לי להיות מוכנה למקרה שהיא תגיע לפתע ותחליט לנחות עלי. זאת הסיבה שספר הסקיצות מוכן על ידי וברגע שאני מגיעה לצילום שמעניין אותי אני פשוט מעתיקה אותו. כן, מעתיקה מהמסך בלי בושה.
ותסמכו עלי שאין כמו פרצוף של דודו (dodo) מהסוג המתאדה שמת בקצה השני של העולם, לעורר את נשמתי הצמאה לריגוש. זה בדוק.

 

74

 

עכשיו, סליחה מראש על שימוש בעוד אמירה גורפת: רפרנס זה החיים שלנו.
בלי שימוש ברפרנס לא היינו יודעות איך להיות או איך לא להיות. איך להתלבש, ממה להיזהר, איך להזדווג ואיך ללדת.
החיים שלנו עוד לפני שנעשו ״יצירתיים״ או ״מקוריים״, היו ״מועתקים״ (שזו נחשבת לצורה הכי ירודה של השימוש ברפרנס). אחר כך היו ״מועתקים עם שינויים קלים״ ואחר כך כבר הפסקנו לדעת ממה אנחנו ״מושפעות״ וגם אם לא היינו מודעות לכך שהשתמשנו ברפרנס, תמיד יהיו כאלה שיתבוננו בעבודתנו ויגידו לנו בדיוק ממי או ממה אנחנו ״מושפעות״. ולנו לא יעזור כלום גם אם נטען ואפילו נוכיח, שבכלל לא הכרנו את זה שאמרו לנו שממנו שאבנו את שירנו.
חצי מהעם מסיט את פניו בשאט-נפש ויורק הצידה בבוז כשמדובר בדבר המוקצה הזה ״העתקה״ ואני שייכת לחצי השני שאומר: אל תקשיבו לזה. ככה אנחנו לומדות. כל החיים שלנו מבוססים על העתקה. העתקה הייתה שם הרבה לפני שיצרנו משהו חדש, ואין כמעט משהו חדש בעולם שבא סתם ככה מהאוויר בלי איזו קרקע שהייתה שם קודם, גם לא חוקי הפרספקטיבה. הם נוצרו בגלל שאנשים פשוט התחילו לספר לעצמם מה הם רואים באמת ורק אחר כך הבינו שיש שם חוקיות.
תרימו ראש, זה נכון שאנחנו מעתיקות, במודע או שלא במודע.
יותר מדי פעמים יש לנו רתיעה מפני שימוש ברפרנס, (שמתערבב לנו ב״העתקה״ המוקצה) ולכן בקלות אני יכולה להגיד שהפחד מפניו נעשה מחסום יצירה בפני עצמו.
גם כשאני עובדת על עיצוב של דמות ולא מצליחה ליצור לה פנים שמדברות אלי, אני הולכת לרפרנס. לא תמיד אני מסתכלת על פנים של אנשים. לפעמים אני מתבוננת דווקא בצילומי נוף, באגמים והרים, או בבתים נטושים או בסרטים על שריפות יער.
מניסיוני, ההקשרים הכי הזויים לפעמים מביאים לי את הפתרון ואת הישועה.

אני מעתיקה הרבה מרפרנסים ומעתיקה בכיף, כי הבנתי שאם אני יורדת מהתסביכים, אני רואה מהר מאוד שכשאני עסוקה בהעתקה של ארמדילו מהסוג הנכחד, הרבה פעמים הוא ממשיך משם לבד, ולובש צורה של משהו אחר, שעוד לא נולד.
עכשיו אני גם שומעת מצהלות מאחור: ״יש!! חיברת שיר! איזו חשיבה מקורית, איזו השראה!״

אבל אני יודעת שזה הרגע שבו ה״העתקה״ נעשתה ״שימוש ברפרנס״, ושזה כנראה טוב לי מאוד.

73

 

והעג׳וזה אומרת, ״שתדעי, יא בינתי, גם שאומרים לך רע וגם שאומרים לך טוב, הכול שטויות. מה שחשוב זה תהיי בנאדם.״