על ספר סקיצות כקומפוזיציה מסוג אחר

ספר סקיצות, מעצם מהותו מחזיק בתוכו פרדוקס גדול. מצד אחד הוא כמו יומן אישי, עד כדי כך שאני משווה אותו לחפץ מעבר פרטי לגמרי שמלווה את חיי.  מצד שני הוא חשוף לקהל צופים אפילו אם הקהל הזה הוא ערטילאי לגמרי ואפילו אם הוא רק אני עצמי כרגע.

האמנות, ללא חשוב מאיזה סוג או באיזו טכניקה, ולא חשוב באיזה שלב היא מצויה, מכילה בתוכה תמיד תמיד את האפשרות וגם את הכוונה שמישהו יראה אותה. זו אמירה גורפת מצידי, אבל אני מוכנה להתווכח עליה עד שבוע הבא.
הכוונה הזאת ארוגה היטב היטב לתוך מעשה הציור תמיד, ולא חשוב כמה נכחיש אותה. יותר מזה, לא חשוב כמה נכחיש אותה כדי שבכלל נוכל לצייר.

תמיד אכחיש בפני עצמי את הכוונה הזאת. תמיד אגיד לעצמי שלא איכפת לי מהקהל. ההכחשה הזאת היא קיומית. היא מאפשרת לי להגיד מה שאני רוצה בלי צנזורות, והיא נחוצה לי מאוד כדי להשלות את עצמי שאני עובדת ״נקי״. אבל באמת באמת, שזה בולשיט, כי תמיד, במעמקי מוחי וליבי, אני רואה קהל עצום ורב שרק מחכה לי ועומד מאחורי ומוחא לי כפיים. התמונה הזאת היא דחף ליצירה שלי, כי היצירה שלי היא סוג של תקשורת עם העולם.
ואני מודה שאני זונה של מחיאות כפיים. לא נעים, אבל זאת האמת.
וזה פרדוקס קשה, שעוד אדבר עליו הרבה:
כדי לעשות אמנות אני מכחישה בקפדנות את הקהל שהוא זה שבשבילו אני בכלל עושה אותה.
וזה קשה במיוחד בספר סקיצות שאמור להיות ״יומן אישי״.

אבל עובדה שאני חוזרת אחורה כל הזמן ומעבירה אותו עריכה.
(והנה עוד פרדוקס: אני עובדת בספרים חסרי סליל ועובדת בדרך כלל בעט, ולא מוחקת,  ומשאירה ״טעויות״ וזה כלל. וכל זה במטרה ליצור קומפוזיציית ספר סקיצות מושלמת.
ברור שלא תמיד אני מצליחה, אבל זאת הכוונה.)

Screen Shot 2018-07-19 at 7.10.43 AM

ציור שיש לו פורמט דו ממדי שטוח (אורך ורוחב), מתרחש בוזמנית לעיני הצופה בבחינת קומפוזיציה שלמה שאומרת קודם כל: ״זה מה שיש״. היא באה לעיניים כולה בבת אחת ומיד. הכוונה של האמנית תהיה ללכוד את תשומת הלב שלנו באופן שנישאר ליד הציור עוד ועוד, ונשכח שיש עוד עולם מלבדו, ולעולם היא תפתח מניפולציות שונות ומשונות על מנת להשיג את זה גם על זה נדבר.
ספר סקיצות יש לו יחסים אחרים עם זמן הצפייה. ספר סקיצות צריך לקרוא לדפדוף. דף אחד צריך לגרום לך שתרצי להמשיך לדפדף הלאה, לדף הבא.
הקומפוזיציה של ספר סקיצות מצריכה מניפולציות אחרות במקצת, היות ויש לה משך והיא לוקחת זמן, בגלל הדפדוף. המטרה שלי בספר סקיצות היא שארצה לדפדף בו עוד ועוד כי דף אחד לעולם לא יספיק לי כדי לראות את התמונה במלואה. ארצה שאלה שידפדפו בספר שלי ידפדפו עד הסוף ויעשו זאת לאט ככל האפשר. התמונה המלאה היא ממש לא קבוצה של קומפוזיציות נפרדות שמתרחשות בדפים נפרדים. היא מכלול שלם של הספר כולו.
בגלל זה, בעיניי, אין יותר מבאס מקהל שמעביר את הדפים מהר מדי, או גרוע מזה, מעביר כמה דפים בבת אחת ובמטרה להגיע לסופו.  זה תמיד מקום שאני מרגישה השפלה, ונשלחת מטעם עצמי לעבוד טוב טוב על הרגעת האגו הפגוע שלי.

זאת הסיבה שאני קודם כל דואגת שהקהל שידפדף בספר הסקיצות שלי יהיה קודם כל קהל שיש לו זמן.
(ממש כמו בחיים, כשאני רוצה הקשבה מלאה אני צריכה לדאוג לכך שזאת שאני רוצה להגיד לה דברים תהיה פנויה לזה. לפעמים זה קשה, אבל חיוני. ולא מצאתי פה אייקונים, אבל זה הזמן לחיוך)

Screen Shot 2018-07-19 at 7.17.17 AM

מהרגע שהתנאי הזה מתקיים, האחריות כולה עלי ועל הספר שלי, להחזיק אותו, את הקהל, שם. רצוי שהקהל הזה יהיה רק אחד או אחת בכל פעם. ספר סקיצות אמור להיות חוויה אינטימית. וגם רצוי להתרחק מהקהל הזה, ולא לעמוד מאחוריו ולנשוף בעורפו, על מנת לאפשר לו את זה. ולשחרר. זה גם מונע בעיות אגו תוך כדי. שוב חיוך.

 

עבודה על קומפוזיצית ספר סקיצות, הכי דומה בעיניי ללעבודה על קהל שבא למועדון ג׳אז חשוך ומעושן ויושב על כוס בירה ומקשיב. האחריות היא על ההרכב היוצר, להחזיק אותו בהקשבה מלאה, וכל אימת שהוא מרגיש שההקשבה מתרופפת טוב שיחזור לנושא המובן, או למוטיב המרכזי ויתחבר שוב לקהל.

Screen Shot 2018-07-19 at 7.16.45 AM

ספר סקיצות שמתרחק יותר מדי לשירבוטים אישיים חסרי פשר או חוזרניים, יגרום לדפדוף מבאס. לכן ספר סקיצות, כל זמן שאני עובדת בתוכו, יהיה נתון לעבודה בדפדוף אחורה וקדימה לסירוגין, כדי ליצור בו את הקומפוזיציה הכי טובה. אני לא מסוגלת ליצור ספר סקיצות בעל קומפוזיציה טובה, בעבודה ״לינארית״ בלבד, לפי סדר הדפים.

בדפדוף לאחור שתמיד מתרחש לאחר זמן ולכן מאפשר ריחוק אמנותי הכרחי, קל לי לאבחן דפים ״חלשים״ שלא מעניינים אותי. ולכן אחזור אליהם ואשקיע בהם רישום, ואפילו קטן מאוד, שיהיה חריג בתוכם ויהיה יותר מוקפד.

העין האנושית (או אולי זה המוח) מחפשת כל הזמן שינוי. ואין כמו שינוי שמגיע בדיוק בזמן, להמשיך להחזיק קהל שמעוניין לדפדף לאט, הלאה.
בדיוק לפי אותו היגיון, דפים שיש בהם הפוגה ממש חיוניים מדי פעם.

גם הדפים הכי מושקעים אם הם באים זה אחרי זה בלי סוף, נעשים מעיקים.

Screen Shot 2018-07-19 at 7.17.02 AM

ספר סקיצות, כמו כל ספר, רצוי שיתחיל טוב. לכן כשאני מתחילה אחד חדש אני לעולם לא מתחילה אותו בהתחלה.  אני תמיד מתחילה אותו בערך חמישה דפים אחרי הדף הראשון, ומתקדמת בו לאחור. וככה, כשאני מגיעה לדף הראשון אני כבר הרבה אחרי חרדות ההתחלה, ולכן הרישומים בהתחלה טובים יותר, עד כדי כך שאני נעשית סלחנית יותר בהמשך וזה חשוב מאוד לקומפוזיציית הדפדוף כי הדפים הפחות טובים נתפסים כהפוגות חשובות מאוד.

(אבל אל דאגה, לפי תאוריית ההלוך-חזור, תמיד גם אפשר לחזור להתחלה אחר כך, ולאזן הכול.)

ובכלל, אל דאגה.

הנה שתי דוגמאות לדפים ״חלשים״ שהתאוששו בזכות רישום ברור יותר (והחזירו לי את טעם החיים):

 

קומפ001

 

 

IMG_20180721_0003

תודה על הדפדוף!

והעג׳וזה אומרת: יופי, שילבת קסת סיורים בישביל מי שקשה לו עם החפירות שילך,  הא?

 

 

 

איך להקשיב לדף וליצור בו יש מעין

ופטנט שימושי כדי להתגבר על מחסומים ביצירה

 

אחת החרדות הקשות ביותר בחיי היא החרדה מפני המצב שמוכר לי עד כדי מיאוס, שהנה, נגמר. זה הסוף לרעיונות שלי, אין לי כבר מה להמציא יותר, ובכלל, גם אין לי יותר בשביל מה.

נראה לי שבגילי המופלג כבר למדתי מספיק שהמצבים האלה עוברים מעצמם, ואפילו להם כבר נמאס מלהמציא את עצמם שוב ושוב.

בכל זאת, יש לי כמה שיטות לזרז אותם, שיתחלפו מהר יותר במשהו אחר, שתהיה בו חדווה ורצון מחודש לשתף פעולה עם החיים. הנה אחת מהן:

היות והחרדה הזאת מבוססת בתחילתה על המראה חסר הפשרות והאטום של הדף הריק, הרי שהעצה הראשונה שלי לעצמי היא: אל תראי מולך דף ריק.

היות ואני רשמת שעובדת מהראש, והראש הוא הבעייה כרגע, אני עושה מעשה שכלתני לגמרי, מעשה שנחשב ״נתעב״ (למה ״נתעב,״ נדבר בפעם אחרת) ובוחרת צילום מספריית הצילומים שלי:

 

 



למה בחרתי דווקא את הצילום הזה? לא יודעת, 
אולי שמעתי לקולו של הלב, גם אם הלב הספציפי הזה יש לו נטייה לסבך אותי בדברים שתמיד נראים חסרי מוצא.

כדי לא להישאר בתחושה האי נוחה הזאת הרבה זמן, אני מיד מורידה לצילום את הצבעוניות, ומדהה אותו עד שהוא בקושי נראה.  מסכימה איתכן שזה מראה קשה לצפייה, אבל מבטיחה לכן, מתוך ניסיון, שזה זמני.



בשלב הבא אני מדפיסה אותו על נייר בצבע קרם בהיר, ולא לבן. זה הגוון שאני מעדיפה, גם בספרי הסקיצות, כי הוא עושה את הקונטרסטים בין השחור והלבן ברישומיי-נעדרי-הצבע הרבה פחות תוקפניים. אפשר להגיד שאני הופכת את הצילום לסתם דף מלוכלך, ועל הדף הזה אני עובדת. זהו.

 

 

מכאן והלאה אני לוקחת עט שחור, מהסוג היחיד בדורו, זה העט הפשוט שעולה 6 שקלים, ובלי לחשוב יותר מדי-נכנסת בדף.
כי מה איכפת לי, עכשיו זה סתם דף מלוכלך שכבר יש בו הכל, ואני לא אחראית לכלום. אז מה שיהיה יהיה.
בשלב הזה העבודה שאני עושה היא בעיקר על עצמי: שותקת ונותנת לדף להגיד שהוא מסכים לי. זה נעשה דו שיח. והשתיקה של שנינו במקרה הזה היא הקשבה הדדית. ככה זה.
במצבים של חרדה קיומית, הכי עוזר לי להיות בדיאלוג עם מישהו, ובמיוחד כשזה דף שמקשיב לי בדיוק באותה מידה שאני מקשיבה לו.
זה מוציא אותי מהבדידות, ומשכנע אותי שהעולם חוזר להיות שוב מקום שווה.

מכאן אני מעלה את התהליך מהקווים הראשונים ועד לסיומו:

 

                            

בהתחלה אני סתם מקשקשת במטרה לעגן את עצמי במשהו, ומשתדלת לא להיבהל מזה  שאני עושה שטויות. אני יודעת, שוב מניסיון, שגם שטויות הן עניין של קונטקסט.
אני מקשקשת כדי ליצור קונטקסט אחר לשטויות. יש לי תקווה גדולה שעוד אגיע למצב שבו הן יהפכו, כמו שרוב השטויות עושות, לדברי חכמה.



 

אחר כך אני ממשיכה, כי מה יש לי כבר לעשות, וגם כי עדין לא עיגנתי את עצמי בכלום.
זה השלב הכי בעייתי, השלב שבו מתפתחת ההקשבה, ולהקשיב, כולנו יודעות, הכי קשה. אבל אני כבר בדרך.

כדי שהדף ימשיך להתעניין בי, וימשיך להקשיב, אני מתחילה לחזק בו דברים. זה כמו להרים במקצת את הקול. בגלל שאני נוכחת שיש לו, לדף הזה, יכולת הקשבה אינסופית, הרי שבשלב הזה אני פשוט נכנסת למצב של אמון מוחלט בדף.  למזלנו זה גם קל. מאוד מאוד קל להאמין במישהו שמקשיב לך באופן מושלם. עכשיו אני כבר מאמינה שהוא מעוניין אך ורק בטובתי, אני מעודדת מאוד, ולכן ממשיכה להסביר ולפרט:


וככה זה ממשיך. הוא ממשיך להיות איתי ולהקשיב לי, ואני  מפתחת יותר ויותר אומץ, עד שאני אפילו מעזה לשים בו דברים שמפתיעים את שנינו.



שום דבר לא מתוכנן מראש, הכל מגיע מתוך הזרימה המשותפת של שנינו במסע ההקשבה במרחבי התת מודע.



הבנתן את הרעיון. אז הנה הסוף.
בציור הסופי חשוב שיתקיים הכלל הבא:

שאף אחת לא תדע שמתחת לכל זה היה אי פעם צילום. ושאף אחת, כולל זו שצילמה אותו, כבר לא תזהה אותו לעולם.
 
 
והנה עוד אחד מהסדרה, שנעשה לפי אותה השיטה:
 

והעג׳וזה אומרת, נו אז מה את רוסה, להגיד שעכשיו את גמרת עם החרדות שלך?

 
 
 
 
 
 

כמה מילים על רישום ועל איור

ועוד כמה אמירות גורפות על ההבדלים ביניהם ועל הצורך שלי לדבוק באחד.

כשהתחלתי את הבלוג הזה הייתה לי החלטה: אני אמנע מאמירות גורפות. לא בגלל שאין לי כאלה, יש לי בשפע, אלא בגלל שתמיד כשבאה לי אחת כזאת, ישר יוצאת לי העג׳וזה ואומרת לי בדיוק את אותו הדבר, אבל להיפך. 
היא צודקת. כי באמת, מאיפה שאני אדע מה האמת?
המציאות היא כל כך מורכבת ומרובת פנים ואמיתות, שעדיף לי לא להסתבך באמירות גורפות. אמירות גורפות הרבה פעמים מתבררות כשטויות.
 
בכל זאת אני מניחה פה אחת בעניין מה זו ״רשמת״ ומה זאת ״מאיירת״:

״רשמת״ זאת אחת שיכולה לרשום הכול מתוך הסתכלות על המציאות.
״מאיירת״ זאת אחת שיכולה לרשום הכול, גם מהראש.
 
המילה ״הכול״ היא המילה הבעייתית פה, אבל אני מתעקשת עליה. 

בתור רשמת, אין לי פשרות בעניין הזה.  אם זה לא ״הכול״ אז אני לא רשמת. חד וחלק.
בתור מאיירת, בטח ובטח שאם זה לא ״הכול״ אני לא מאיירת. גם כן בלי פשרות.
בכלל, בזמן שאני עובדת, בין אם אני ״רשמת״ או ״מאיירת״, אני חייבת להיות מגלומנית שיכולה הכול, אחרת אני לא יכולה כלום, וזהו.
למשל, אם אני רוצה לרשום מים, אני חייבת לדעת שאני יודעת לרשום מים. (מים במיוחד קשה לי לרשום)
אם אמשיך לדעת את זה כל זמן שאני עובדת, ברור לי לגמרי שאצליח לרשום מים. הידיעה הזאת היא תנאי.
מה שקורה לי אחר כך, או לפעמים גם תוך כדי עבודה, בהפוגות, זה כבר עניין אחר.
״מה חשבתי לעצמי״ ״מי אני בכלל״ ״איזו גרועה אני״ ועוד כהנה וכהנה, ויש הרבה וריאציות על אלה, הן מחשבות שתמיד צמודות אלי כמו  עלוקות דביקות מהסוג הנלוז ביותר.
אבל לא משנה מה, אני אעשה הכל כדי שבסוף הדף שלי יהיה רטוב כהוגן ממים שרשמתי, ולא מהדמעות שהורדתי עליו בגלל התסכול, ובסוף גם אצליח.
לכן הנה עוד אמירה גורפת:
״אמנית״ היא המיוסרת הזאת שמחוללת המון אור תוך כדי שהיא יושבת ובוכה לבד בחושך.
 
 
מהניסיון שלי בתור סטודנטית ניצחית (שאף פעם לא הצליחה להחזיק בלימודים רישמיים), אני לא יכולה להחליט מה יותר קל לי,  לרשום מהמציאות או לרשום מהראש. 
הנה דף מספר סקיצות שמדגים את העניין. (לחיצה כפולה על התמונה מגדילה אותה)
 
בצד ימין אפשר לראות את המנוחה והנחלה מהעיסוק האובססיבי בדוגמנית. ואפשר לראות איך שהיא עבדה קשה באותו יום, בלהמציא עוד ועוד תנוחות.

(אגב, סימנתי בנקודות אדומות את הטעויות שראיתי בדף הזה ודיברתי על טעויות ברישום בפוסט הקודם.
רק תדעו, שהטעויות הכי מעניינות הן בטוח אלה שלא ראיתי.)
 
רוב הדפים בספרי הסקיצות שלי נראים ככה, ולכן מתוך הסתכלות רבת שנים על עצמי בתור ״רשמת״, אני  חושבת שהיכולת לרשום הכול מהמציאות אף פעם לא הספיקה לי, וזה למרות שתמיד, אני מודה, הייתי צריכה את המציאות לידי.
 
לכן המסקנה המתבקשת היא שאני נצלנית מציאות. 
אני משתמשת בה וזורקת, משתמשת וזורקת. מכה אותה ואחר כך מתחנפת אליה. אני פשוט אישה מתעללת-מציאות.
 
בדף הבא יש עוד וריאציות על אותה דוגמנית. כבר קשה לזהות אותה אבל תאמינו לי שהמסכנה הייתה שם לגמרי:
 
ועכשיו, הנה מצב שבו הכי קשה לי עם רישום מהמציאות. זה קורה כשאני רושמת פורטריט, במיוחד של אדם זר.
הישיבה האינטימית מול דוגמן שמתמסר לי ואפילו אם זה רק לחצי שעה, ההתבוננות הזאת לתוך נשמתו כשהוא חשוף כולו לפני, אחרי כמה דקות מתחילה להיות לי בלתי נסבלת. זה בדוק. תמיד מגיע הרגע שבו אני אומרת לעצמי, טוב הוא כבר קיים במציאות, מה אני רוצה ממנו? שיהיה קיים גם במחברת שלי?
וזה הרגע שבו אני מוצאת את עצמי מחליקה (אליו או אלי) לתוך הראש:

 
אני חושבת שאצלי ההעדפה לצייר מהראש היא העדפה מתקנת. וזה אחד ההסברים שאני הכי אוהבת לתת לעניין הזה: בגלל שהמציאות מאז ומתמיד הייתה לשירותי והשתמשתי בה בלי סוף מאז שנולדתי, מטבע הדברים  שכבר הספקתי להפנים אותה. אני חושבת שלרשום רק אותה בלבד, נעשה לי בעיקר משעמם.
פורטריטים זה נושא יוצא דופן. שם הקושי אחר. יש לי חברים אמנים שאומרים שלרשום מהראש זה לברוח מהמציאות. 
(ועל זה העג׳וזה לפעמים עונה: באמת? ואולי זה להיפך? אולי לרשום מהמציאות זה לברוח מהראש?)
טוב, הכי מנצח זה להפוך חולשות לאידאולוגיות, אז הנה עוד אמירה חד משמעית וגורפת: 

״מאיירת״ היא אחת שמשתמשת במציאות על מנת לזכור איך היא עשויה, כדי שאחר כך היא תוכל לעשות ממנה כול מה שהיא רוצה.

נבהלתי. אז תזכרו שאני מדברת רק בשם עצמי.

והעג׳וזה אומרת, יופי לך.

על ספר הסקיצות כתזכורת לצניעות

 דיון ראשון בחשיבותן של טעויות ברישום

 ספר סקיצות חדש וריק היא אפשרות לחגיגה, אם אני מצליחה להתגבר על הדחייה העמוקה מפני הריק שמתבונן אלי בחזרה מהדפים החלקים. במשך השנים כל כך הרגלתי את עצמי לחגוג, עד שאני אפילו נשענת אחורה ומקבלת אותו באנחה קלה של השלמה: אוף עכשיו הכל מהתחלה.
מצאתי שלצייר בוזמנית בכמה ספרים מרגיע אותי מאוד, כי יותר קל לי להמשיך ספרים מאשר להתחיל אותם. טוב יש רק עניין קל אחד קטן: כל ספר הייתה לו התחלה אי פעם, אבל זה פרט זניח ומי זוכרת.


פעם, דפדוף בספרי סקיצות גמורים שכבר עמדו במקומם על המדף הכי תחתון וחבוי בכוננית הביך אותי מאוד. ראיתי רק טעויות. אפילו נעלבתי. לא הבנתי איך זה קרה לי, איך זה יכול להיות? איך לא שמתי לב? כבר מזמן הייתי צריכה להיות מושלמת, הרי כל חיי אני רושמת. נו באמת.

בדפדוף אקראי בספר ישן מאוד ששלפתי מהמדף, הנה דוגמה לכפולה שהיה לה פוטנציאל להביך: 


סימנתי באדום את המקומות המביכים.
זה אמנם ספר סקיצות מלפני כמה שנים, אבל אל דאגה, אני עושה טעויות כאלה ואף גרועות יותר, גם היום. 

רגע אחד של היסח הדעת וכבר הזרוע מתארכת לה יותר מדי או שהרגל מתקצרת, או שהראש יוצא בצורה עקומה ופתטית מהמקום הלא נכון. 
אבל כשאני עוצרת לחשוב, אני מבינה שהזרוע לא סתם התארכה.  לרגע אני  ממש יכולה לשחזר איך הייתי איתה לכול אורכה. ממש חגגתי עליה. יצאתי לטיול כל כך יסודי על המתאר שלה, שפשוט שכחתי שיש עוד קצת גוף שם שגם הוא מחובר אליה. 

זו אחת המתנות שספר סקיצות יכול להעניק: תיעוד של רגע נדיר, שחזור של תחושה, של מקום שהייתי בו שתמיד התרחש בכמה וכמה רבדים.

ופה הייתה לי תובנה: טעות היא לא רק מקום שלא הבנתי, אלא גם מקום שאולי הבנתי אחרת. 
זו שיטה נהדרת שפיתחתי (מאוד ממליצה עליה) כדי להיות יותר סלחנית כלפי עצמי והיא גם עושה אותי הרבה פחות שוויצרית. 
עג׳וזה קוראת לזה צניעות.

כשאני נתקלת בטעויות אני מאלצת את עצמי לעצור לכמה רגעים. זה לא תמיד קל כי האינסטינקט הראשון הוא דווקא לעשות ההיפך, לברוח.
אבל ככה אני לפעמים זוכה ברגע נדיר.




לכן אני רושמת בספרי סקיצות שאין בהם סליל. סליל מאפשר תלישה, ותלישת הדף (דחף שקשה להתעלם ממנו) מוחקת לנצח את האפשרות להיווכח שוב ושוב שאני רק בנאדם. זה מנחם מאוד.

והנה עוד הכללה:
מי שיודעת לצייר כיסא נכון, תדע לצייר כמעט הכל. 

כמו כל הכללה היא מעוררת בי חיוך, אז אני מחייכת, מה רע.
זה למשל מבחן שעשיתי לעצמי כדי לדעת אם ציירתי נכון כורסה.


קודם ציירתי אותה. אחר כך ציירתי אותה מזוית קצת שונה, ואחר כך הושבתי עליה בנאדם. אם הוא התיישב טוב, סימן ששציירתי את הכורסה בסדר.
אם הבנאדם יוצא לא בסדר אז הכורסה טעות. 

או שהבנאדם טעות, גם זה  יכול לקרות.
נראה לי שפה, מבחינת טעויות, לא הזנחתי אף אחד מהם. (תסתכלו על הרגל הימנית הקדמית של הכורסה, ועל הירך הימנית של האיש.)


טוב כדי להרגיע, הנה כמה רישומים שלא יכולים להיות טועים כי אי אפשר להשוות אותם עם שום דבר, הם פשוט מהראש.
והנה עוד הכללה: מאחורי כל אחת שעושה טעויות בציור מהמציאות, עומדת אחת שמציירת נפלא מהדמיון. כמובן שלצייר מהדמיון באופן שהרישום יעורר אמון, הוא חייב להסתמך על דברים שמוכרים מהמציאות.

 


אני חושבת שאני מציירת מהמציאות (די הרבה) רק כדי לזכור איך נראים הדברים. 
ואחר כך אני עושה מהם מה שבא לי.



זה דף הדגמה טכניקת הרישום בעט כדורי, איך בעזרת שכבות ותנועה אלכסונית באותו הכיוון, יוצרים כהויות. אחר כך מיישמים אותן ברישום, כי זה מה שיוצר עומק ונפח.

בדפדוף חוזר,אני זוכרת איך הדף הזה שיעמם אותי מאוד. לכן ציירתי בו את הדמות. במרחבים גדולים שלא קורה בהם כלום, דמות אחת קטנה משנה הכל.



והעג׳וזה אומרת: ״יאללה, יאללה, יופי יופי שאת לא מפסיקה לדבר, אבל מה את רוסה להגיד?״

 

 

כמה מילים על ספר סקיצות

ואחר כך כמה מילים על משמעותו בחיי

 
 
 
 
 

קודם כל הפורמט. הפרופורציה בין האורך והרוחב. מאוד קריטי בשבילי להרגיש טוב עם הפרופורציות. יש כל מיני ספרים. יש מרובעים ויש מאורכים. שמתי לב שהנטייה שלי היא לבחור בכאלה שיש להם יותר אורך מרוחב, אפילו רק קצת.

אחר כך הגודל. אני משתמשת בכמה ספרי סקיצות בוזמנית, כי לא כל אחד מהם מתאים לכל מצב. למשל אם אני הולכת למס הכנסה וצריכה לשבת בתור, קרוב לודאי שאקח אחד אחר מזה שאיתו אני יושבת בסלון. החכמה עם ספר סקיצות שלא ימשוך אלי תשומת לב. בחדר ההמתנה של מס הכנסה לא בא לי שתשב על ידי מישהי סקרנית שתאלץ אותי להיות באינטראקציה, אפילו אם לא נחליף מילה. לכן אקח לשם ספר קטן מאוד. וככה אני אראה כמו סתם אחת עם עט ביד שאין לה מה לעשות.
בסוגריים אוסיף שכל מקום שיש בו אפשרות לשבת (כמו תחנת אוטובוס, ספסל ברחוב, דלי הפוך בקארווש) הוא פוטנציאל להשיג מודל בחינם.
אבל בקונצרט למשל, אעז להשתמש בספר גדול יותר, כי כולם עסוקים במשהו אחר ומכוונים לבמה, וזה שמציץ מאחורי הכתף שלי, אם יראה את מעשי, לרוב יהיה לבוש יפה ויהיה מנומס וישמור את התרשמויותיו לעצמו. זה נשמע סוציומטי, אבל בעולם שבו אני מתהלכת רוב הזמן חשופה עד הציצי, לפחות ברגעים האלה של רישום ב״גנבה״,  הבנתי שאני צריכה קצת פרטיות.

 
 
ופה טמון הפרדוקס הגדול שבשימוש בספר סקיצות. מצד אחד הוא אישי מאוד, כמו יומן של מתבגרת, ומצד שני הוא עשוי בשפה שהיא כה תקשורתית (בעיניי אין תקשורתית יותר משפה וויזואלית), שמעצם היותה כזו היא כבר מכילה בתוכה קהל עצום  שצופה בה.
 
 
 

 

 
 
בעיניי אין דבר שמתסכל יותר מספר סקיצות סגור. תמיד ארצה לדפדף בו.  אבל אתאפק, אבקש רשות לפתוח וכשאפתח זה יהיה בחרדת קודש, ממש כמו שפותחים יומן. 
 
טוב על המשמעות של המושג הזה ״ספר סקיצות״ בחיים שלי אני צריכה להתמקד.

חפץ מעבר.  זה מה שזה.
זה הדבר הסמרטוטי הזה שמלווה אותי מילדות ויש בו מחשבות, בדיקות, תהיות, וטעויות. המון המון טעויות, בדיוק אותם העניינים המביכים שלא רוצים לחשוף. 

אבל אני מורה, ואין לי כלום מלבד עצמי בתור דוגמה, אז התרגלתי לחשוף קווים וקומפוזיציות ממש כמו שחילזון חוצה את השביל בלי קונכיה (וגם מעז לנצנץ.)

זו הייתה הקדמה, מבוא.
 
נראה מה יבוא.
 
 

והעג׳וזה אומרת: ״טוב הבנו כבר שאת מסיירת יפה אז אל תעופי על עסמך.״

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

בשבח הרישום על האייפד

פוסט קטן ושטחי רק כדי להתחיל.


לא זוכרת מתי בפעם הראשונה ראיתי תצלום של אייפד באינטרנט ושרהל׳ה אמרה: ״אם יש מישהי שצריכה את זה זו רק את״.
הרישומים שרשמתי עליו נעשו באמצעות אצבע יד ימין שלי, ובאפליקציה שהורדתי מאפסטור, ואני זוכרת שלא הפסקתי להתרגש מהמתנה הזאת שקיבלתי בגיל חמישים ושבע, שהוכיחה לי שכדי לצייר, ממש לא צריך כלום חוץ מאצבע ומסך שאין בו חשש נגיעה ואין בו חציצות והוא מותר לכל.

כמו כל טכניקה חדשה שרציתי ללמוד, גם זו דרשה זמן. התברר שלא יותר משעתיים.
הרישום על האייפד, בגלל אמצעיו המוגבלים (ציור אצבע, בשלב ההוא), הסתיים מהר יחסית, ואולי בגלל זה תמיד היה בתוכו משהו טרי יותר ורענן יותר מרישומי העט-על-ניר הרגילים שלי שמשכו אותי ליותר ויותר חפירה, ונראו אפלים, למשל כמו פה:



או רישומי העיפרון-על-ניר שהיו תמיד מורכבים ודרשו התייחסות לעומקים במרחב:


אז כבר הייתי די מיומנת בציור על גבי לוח דיגיטאלי באמצעות המחשב, וכבר אחרי ההפתעה שצורת הציור הזאת גרמה לי. חשבתי שההבדל יהיה רק במראה הציור. שפה ״מחשבית״ נראתה לי הכי קרובה לשלמות שאותה ראיתי בדמיוני. התברר שזה עולם ענק אינסופי ואחר מכל מה שהיכרתי כי אפשרויות התיקון והשינוי האינסופיות שבו גרמו לי להרגיש שיכולתי להישאר באותו הציור לנצח, או לפחות עד שיכלו ימי.


הבנתי לאורך השנים, שאצלי, כל אמצעי שבו אבחר לרשום וכל טכניקה, יותר משיהיו שייכים לנושא שאותו ארצה לרשום, יהיו חייבים להמציא לי מנוחה מהטכניקות האחרות.
בדיוק כמו להחליף נעלים או לשנות פוזה על הספה או לקרוא פוסטים כשרוצים לנוח מספרות.

האייפד, שמאז השתכלל מאוד, נכנס לחיי כמשרה המנוחה האולטימטיבי.
הוא מינימלי, הוא לא צריך שולחן עבודה, הוא נקי, אפשר לקחת אותו לחו״ל, אפשר לשבת איתו מול הטלוויזיה,  אבל בעיקר: אני יכולה לצייר עליו את יצירת חיי בשעה שאני נרדמת איתו במיטה.

להתראות!