קודם כל הפורמט. הפרופורציה בין האורך והרוחב. מאוד קריטי בשבילי להרגיש טוב עם הפרופורציות. יש כל מיני ספרים. יש מרובעים ויש מאורכים. שמתי לב שהנטייה שלי היא לבחור בכאלה שיש להם יותר אורך מרוחב, אפילו רק קצת.
אחר כך הגודל. אני משתמשת בכמה ספרי סקיצות בוזמנית, כי לא כל אחד מהם מתאים לכל מצב. למשל אם אני הולכת למס הכנסה וצריכה לשבת בתור, קרוב לודאי שאקח אחד אחר מזה שאיתו אני יושבת בסלון. החכמה עם ספר סקיצות שלא ימשוך אלי תשומת לב. בחדר ההמתנה של מס הכנסה לא בא לי שתשב על ידי מישהי סקרנית שתאלץ אותי להיות באינטראקציה, אפילו אם לא נחליף מילה. לכן אקח לשם ספר קטן מאוד. וככה אני אראה כמו סתם אחת עם עט ביד שאין לה מה לעשות.
בסוגריים אוסיף שכל מקום שיש בו אפשרות לשבת (כמו תחנת אוטובוס, ספסל ברחוב, דלי הפוך בקארווש) הוא פוטנציאל להשיג מודל בחינם.
אבל בקונצרט למשל, אעז להשתמש בספר גדול יותר, כי כולם עסוקים במשהו אחר ומכוונים לבמה, וזה שמציץ מאחורי הכתף שלי, אם יראה את מעשי, לרוב יהיה לבוש יפה ויהיה מנומס וישמור את התרשמויותיו לעצמו. זה נשמע סוציומטי, אבל בעולם שבו אני מתהלכת רוב הזמן חשופה עד הציצי, לפחות ברגעים האלה של רישום ב״גנבה״, הבנתי שאני צריכה קצת פרטיות.
חפץ מעבר. זה מה שזה.
אבל אני מורה, ואין לי כלום מלבד עצמי בתור דוגמה, אז התרגלתי לחשוף קווים וקומפוזיציות ממש כמו שחילזון חוצה את השביל בלי קונכיה (וגם מעז לנצנץ.)
זו הייתה הקדמה, מבוא.
והעג׳וזה אומרת: ״טוב הבנו כבר שאת מסיירת יפה אז אל תעופי על עסמך.״