משהו על השמחה והחכמה של קווי הנפח

 

כתוב בלשון נקבה אבל מיועד לכול המינים שעל פני האדמה.

הנה אובייקט תלת ממדי .
הוא עשוי מכהויות של אור וצל, שזו הדרך הידועה והמקובלת ליצור אשליה של נפח.
כדי לרשום אותו הייתי חייבת לרשום קודם קווי מתאר ואחר כך לבטל אותם לתוך ההצללה.

נפח 07

 

את קווי המתאר אנחנו מכירות טוב. אלה הקווים שאנחנו מניחות על הדף כדי להתוות את הצורה. הם קווים שתוחמים את הצורה ומפרידים אותה מהרקע, וגם מפרידים את המישורים השונים שעל פני השטח שלה הזה מזה. עד כדי כך אנחנו מכירות אותם, שכשאומרים לנו לעשות רישום בקווים, קרוב לוודאי שאלה הקווים  שנעשה, קווי מתאר:

001

 

אבל קו מתאר הוא קו שמגביל אותנו בדיוק כמו שהוא מגביל את הצורה.
הוא גם מוגבל בעצמו כי הוא באמת יכול להגדיר רק צורות. לקו מתאר אין כוח ליצור בעצמו נפח והוא תמיד נזקק לעזרה מצד הכהויות (שאויה, בסוף גם מבטלות אותו). בקיצור, הוא קו די טרחן.

 :אך ראו זה פלא, יש בעולם עוד קווים מלבד קו המתאר. למשל קווי נפח

 

 

 

קוו נפח הוא קו שמונח על הנפח של האובייקט ולא על המתאר שלו. הוא עוקב אחר ההרים והגבעות שעל פני השטח, יורד עולה ומשנה כיוון ככל שהוא מתקדם. כמו לכבוש שביל על פני קרקע משתנים. זה קו מעולה, שבהרבה מובנים מחליף את האור והצל, ואף מצליח להפוך אותם למיותרים.
כמעט הכול אפשר לרשום בקווי נפח, וזה בדוק.  מה גם שהמעבר מהם אל ההצללה נעשה הרבה יותר טבעי, וזה ומרתק. לאט לאט נוכחים בזה ששניהם מדברים על אותו עניין, ושנשאר רק לשדך ביניהם. אחר כך הם כבר עושים הכל לבד.

קווי נפח 06

 

הנה הסיפור כולו, הכי פשוט שיכולתי לספר אותו, ואפילו הזמנתי את מייקל-בפיג׳מה, השכן מלמעלה, לבוא ולשבת על כל נפח ונפח כדי לממש אותו.

קווי נפח 04

והנה קווי נפח על כדור:

 

אין אמירות גורפות פה, אבל הנה אחת:

קווי נפח הם הקווים השמחים והחכמים מכולם.
הם יכולים לבוא מכל מקום על פני האובייקט שאותו אנחנו רושמות, ללכת לאן שירצו, הם מגיעים מכל כיוון אפשרי חולפים לרוחב האובייקט, רצים לאורכו, קצרים וגם ארוכים, מטיילים עליו אפילו באלכסונים, וכל עוד שהם שומרים על הדיוק בדרך, דיוק שאותו מכתיבים פני השטח של האובייקט – הם תמיד תמיד יהיו נכונים ולא יטעו לעולם.

 

Screen Shot 2018-08-30 at 6.37.24 PM

 

באופן היותר מפותח, אם נמשיך ונתמיד בהנחת הקווים, ייצרו הצפיפויות שלהם כהויות. אם יונחו הקווים, בכל פעם בשינוי כיוון, במקום בו קיים צל על פי העיקרון: יותר-צפוף=יותר-כהה,  נחזה מהר מאוד בפלא האשליה הולך ומתממד (נעשה תלת ממד) לנגד עינינו.
זו טכניקה ישנה נושנה שהשתמשו בה הרבה בתחריט (דירר, דורה, רמברנדט) כי החרט ממילא ידע לעשות רק קווים, וכאילו אין לו ברירה אחרת, אם רוצים שיהיה ברישום גם צל.
״הטכניקה הזאת נקראת ״הרשתה״ או ״קרוס-הצ׳ינג.
זהו, זאת כל התורה לסיכום: קווי נפח שמונחים בצפיפויות שונות ובכיוונים שונים, ממש לא חשוב הכיוון, על פני השטח.
אנחנו עובדות לאט, עוקבות אחרי המהמורות שבדרך, ואחר כך הכל קורה מעצמו.

Screen Shot 2018-08-30 at 6.37.48 PMוהעג׳וזה אומרת, ״וויי כמה את מדברת.״

 

010

על קווי הפרדה ועל הקושי להיפרד מהם

שתי הערות מקדימות: הפוסט כתוב בלשון נקבה אך מיועד לכל המינים בעולם. הפוסט הזה מכיל קווי הפרדה.

0018

אני חיה בעולם פיזי תלת ממדי וצבעוני, ואני אשאר תפוסה בו עד שאמות.  הכול מסביבי בעל שלשה ממדים אפילו דיקט, אפילו קיר, אפילו שדה שטוח. והכל צבעוני.
אבל לא כשאני רושמת. כשאני רושמת יש לי רק עט שחור או עיפרון אפור בידי, אין לי צבע ואין לי ממד שלישי.
נקודת הפתיחה שלי מול הדף  השטוח ונטול הצבע (אומרים ששחור ולבן הם לא צבעים בכלל), היא טראומטית.
זה ממש כמו אסון שקורה ברגע. בבת אחת אני במקום שהכללים בו לגמרי שונים. אומרים ש ״לרשום זה הכי קשה״.
אני חושבת שזה לא בגלל שזה באמת קשה, כי לדעתי אפשר ללמוד לרשום בקלי קלות, אלא בגלל הטראומה. טוב התרגלתי כבר, זה לא כזה נורא 🙂

מהרגע שישבתי מול הדף, תהיה עבודת הרישום כולה, סדרה של מניפולציות קיומיות ממש,  שאותן איישם אחת לאחת ושתכליתן תהיה אחת:  לפצות אותי על אבדן הממד השלישי ואבדן הצבע. מכאן ואילך אצטרך לתפקד בעולם דו ממדי וחסר צבע כאילו לא היו דברים מעולם והכול כרגיל.

 

00810

 

בהתחלה, בעולם דו ממדי וחסר צבע,  תפקידו של הקו יהיה מוגבל: להפריד בין הצורות שאני רוצה לתאר. זה יהיה קו מתאר. קונטור. קו שמתאר את הצורה. אחר כך יבואו הכהויות, והן יהיו אמורות להביא את אשליית הנפח והעומק לרישום.
מהרגע שהכהויות מגיעות, הקו המפריד נעשה מיותר ואמור להיעלם.
תחשבו על זה: אם רואים את הצורות באופן תלת מדי אין צורך בקו הפרדה, כי ההבדלים ברורים, ואין צורך יותר לסמן אותם.

 

חדש.png

 

כדי לוותר על קווי הפרדה לא צריך כישרון ברישום ולא צריך אימונים. מה שצריך זו הרבה הרבה אמונה.

 

0084

 

קווי הפרדה יש בהם דבר והיפוכו. מצד אחד הם נחוצים לי באופן קיומי, ככה אני מגדירה את עצמי כישות נפרדת ומיוחדת. ותאמינו לי, אני משתמשת בהם הרבה, כל חיי. אני שומרת עליהם בקפדנות ושוב ושוב מציירת אותם סביבי, כגבול ברור ביני לבין הסביבה. מצד שני אני מפילה אותם שוב ושוב, כל הזמן, כי זאת הדרך היחידה שבה אני משיגה קרבה ושייכות. אין מה לעשות, קרבה ושייכות אלה שני דברים שאני צריכה באופן קיומי לא פחות.
ממש כמו ברישום.
קווי המתאר שהם קווי הפרדה בין צורה לצורה, ובין הצורה לרקע נחוצים כדי להגדיר את הצורות אבל בשביל להיכנס לעומק ולנפח, הם חייבים להיעלם.
מצאתי שברישום, קווי המתאר הם הקווים שהכי קשה להפטר מהם. הפחד הזה מפני איבוד הצורה שקול לפחד מפני איבוד האני.

אבל האמת היא שכשהמחיצות נופלות והקונטורים נמסים לתוך הצורות, הצורות מקבלות נפח ועומק, קורה בדיוק ההיפך. ההבדלים נוצרים מאליהם, ואיתם גם מגיעה הקומפוזיציה שהיא בהרבה מובנים המקום המשותף ההוא שכולו קרבה והשייכות, שממנו באות הצורות ואליו הן הולכות.

 

0083

 

והפלא ופלא, מתוך הבנת קווי המתאר ולעיתים הבנת הזמניות שלהם, נוצרת קרקע להתפתחות קו אחר לגמרי, קו שקיים לעצמו. קו שהוא תנועה, הוא רגש, הוא תיעוד של תנועת היד המציירת, והוא קו שיכול לספר סיפור.
למשל, קו שמשנה עובי כהות וכיוון (רק משינוי הלחץ המופעל עליו והמהירות שבה הוא מצוייר), יכול להיות ענף של עץ או הר או ציפור. וזה גם קו שדווקא מסוגל ליצור חיבורים ובכלל לא להפריד.

082

בעוד שקו מתאר (קונטור) תפקידו המוצהר הוא להגדיר או לתאר צורה, הרי שקו הוא צורה בפני עצמה.
(כמובן שקונטור יכול גם לשמש בתור שניהם, כמו שהוא כאן מעל, לפעמים, אבל לזה אקדיש פוסט בפני עצמו.)
 קו הוא הזרימה, התנועה, החיים עצמם, בעוד שקו מתאר שייך לעולם דו ממדי ובתוך עולם שבו התלת ממד שולט, הוא מיותר ומשטיח. בקיצור, אין לו קיום בתוך רישום שיש בו עומק ונפח. שם הוא רק מפריע.

תחשבו על זה, בעולם בעל נפח ועומק, כשלכל אחד ברור מאוד מי ומה הוא, הקרבה והשייכות נוצרות מאליהן וגם חומות הפרדה יצוקות נופלות בקלות. בדוק, באחריות.

0085

 

והעג׳וזה אומרת, יא בינתי אל תתחייבי על כלום כי מחר את במילא תגידי ההיפך.