כתוב בלשון נקבה אבל מיועד לכול המינים שעל פני האדמה.

הנה אובייקט תלת ממדי .
הוא עשוי מכהויות של אור וצל, שזו הדרך הידועה והמקובלת ליצור אשליה של נפח.
כדי לרשום אותו הייתי חייבת לרשום קודם קווי מתאר ואחר כך לבטל אותם לתוך ההצללה.

 

את קווי המתאר אנחנו מכירות טוב. אלה הקווים שאנחנו מניחות על הדף כדי להתוות את הצורה. הם קווים שתוחמים את הצורה ומפרידים אותה מהרקע, וגם מפרידים את המישורים השונים שעל פני השטח שלה הזה מזה. עד כדי כך אנחנו מכירות אותם, שכשאומרים לנו לעשות רישום בקווים, קרוב לוודאי שאלה הקווים  שנעשה, קווי מתאר:

 

אבל קו מתאר הוא קו שמגביל אותנו בדיוק כמו שהוא מגביל את הצורה.
הוא גם מוגבל בעצמו כי הוא באמת יכול להגדיר רק צורות. לקו מתאר אין כוח ליצור בעצמו נפח והוא תמיד נזקק לעזרה מצד הכהויות (שאויה, בסוף גם מבטלות אותו). בקיצור, הוא קו די טרחן.

 :אך ראו זה פלא, יש בעולם עוד קווים מלבד קו המתאר. למשל קווי נפח

 

 

 

קוו נפח הוא קו שמונח על הנפח של האובייקט ולא על המתאר שלו. הוא עוקב אחר ההרים והגבעות שעל פני השטח, יורד עולה ומשנה כיוון ככל שהוא מתקדם. כמו לכבוש שביל על פני קרקע משתנים. זה קו מעולה, שבהרבה מובנים מחליף את האור והצל, ואף מצליח להפוך אותם למיותרים.
כמעט הכול אפשר לרשום בקווי נפח, וזה בדוק.  מה גם שהמעבר מהם אל ההצללה נעשה הרבה יותר טבעי, וזה ומרתק. לאט לאט נוכחים בזה ששניהם מדברים על אותו עניין, ושנשאר רק לשדך ביניהם. אחר כך הם כבר עושים הכל לבד.

 

הנה הסיפור כולו, הכי פשוט שיכולתי לספר אותו, ואפילו הזמנתי את מייקל-בפיג׳מה, השכן מלמעלה, לבוא ולשבת על כל נפח ונפח כדי לממש אותו.

והנה קווי נפח על כדור:

 

אין אמירות גורפות פה, אבל הנה אחת:

קווי נפח הם הקווים השמחים והחכמים מכולם.
הם יכולים לבוא מכל מקום על פני האובייקט שאותו אנחנו רושמות, ללכת לאן שירצו, הם מגיעים מכל כיוון אפשרי חולפים לרוחב האובייקט, רצים לאורכו, קצרים וגם ארוכים, מטיילים עליו אפילו באלכסונים, וכל עוד שהם שומרים על הדיוק בדרך, דיוק שאותו מכתיבים פני השטח של האובייקט – הם תמיד תמיד יהיו נכונים ולא יטעו לעולם.

 

 

באופן היותר מפותח, אם נמשיך ונתמיד בהנחת הקווים, ייצרו הצפיפויות שלהם כהויות. אם יונחו הקווים, בכל פעם בשינוי כיוון, במקום בו קיים צל על פי העיקרון: יותר-צפוף=יותר-כהה,  נחזה מהר מאוד בפלא האשליה הולך ומתממד (נעשה תלת ממד) לנגד עינינו.
זו טכניקה ישנה נושנה שהשתמשו בה הרבה בתחריט (דירר, דורה, רמברנדט) כי החרט ממילא ידע לעשות רק קווים, וכאילו אין לו ברירה אחרת, אם רוצים שיהיה ברישום גם צל.
״הטכניקה הזאת נקראת ״הרשתה״ או ״קרוס-הצ׳ינג.
זהו, זאת כל התורה לסיכום: קווי נפח שמונחים בצפיפויות שונות ובכיוונים שונים, ממש לא חשוב הכיוון, על פני השטח.
אנחנו עובדות לאט, עוקבות אחרי המהמורות שבדרך, ואחר כך הכל קורה מעצמו.

והעג׳וזה אומרת, ״וויי כמה את מדברת.״