ספר סקיצות, מעצם מהותו מחזיק בתוכו פרדוקס גדול. מצד אחד הוא כמו יומן אישי, עד כדי כך שאני משווה אותו לחפץ מעבר פרטי לגמרי שמלווה את חיי. מצד שני הוא חשוף לקהל צופים אפילו אם הקהל הזה הוא ערטילאי לגמרי ואפילו אם הוא רק אני עצמי כרגע.
האמנות, ללא חשוב מאיזה סוג או באיזו טכניקה, ולא חשוב באיזה שלב היא מצויה, מכילה בתוכה תמיד תמיד את האפשרות וגם את הכוונה שמישהו יראה אותה. זו אמירה גורפת מצידי, אבל אני מוכנה להתווכח עליה עד שבוע הבא.
הכוונה הזאת ארוגה היטב היטב לתוך מעשה הציור תמיד, ולא חשוב כמה נכחיש אותה. יותר מזה, לא חשוב כמה נכחיש אותה כדי שבכלל נוכל לצייר.
תמיד אכחיש בפני עצמי את הכוונה הזאת. תמיד אגיד לעצמי שלא איכפת לי מהקהל. ההכחשה הזאת היא קיומית. היא מאפשרת לי להגיד מה שאני רוצה בלי צנזורות, והיא נחוצה לי מאוד כדי להשלות את עצמי שאני עובדת ״נקי״. אבל באמת באמת, שזה בולשיט, כי תמיד, במעמקי מוחי וליבי, אני רואה קהל עצום ורב שרק מחכה לי ועומד מאחורי ומוחא לי כפיים. התמונה הזאת היא דחף ליצירה שלי, כי היצירה שלי היא סוג של תקשורת עם העולם.
ואני מודה שאני זונה של מחיאות כפיים. לא נעים, אבל זאת האמת.
וזה פרדוקס קשה, שעוד אדבר עליו הרבה:
כדי לעשות אמנות אני מכחישה בקפדנות את הקהל שהוא זה שבשבילו אני בכלל עושה אותה.
וזה קשה במיוחד בספר סקיצות שאמור להיות ״יומן אישי״.
אבל עובדה שאני חוזרת אחורה כל הזמן ומעבירה אותו עריכה.
(והנה עוד פרדוקס: אני עובדת בספרים חסרי סליל ועובדת בדרך כלל בעט, ולא מוחקת, ומשאירה ״טעויות״ וזה כלל. וכל זה במטרה ליצור קומפוזיציית ספר סקיצות מושלמת.
ברור שלא תמיד אני מצליחה, אבל זאת הכוונה.)
ציור שיש לו פורמט דו ממדי שטוח (אורך ורוחב), מתרחש בוזמנית לעיני הצופה בבחינת קומפוזיציה שלמה שאומרת קודם כל: ״זה מה שיש״. היא באה לעיניים כולה בבת אחת ומיד. הכוונה של האמנית תהיה ללכוד את תשומת הלב שלנו באופן שנישאר ליד הציור עוד ועוד, ונשכח שיש עוד עולם מלבדו, ולעולם היא תפתח מניפולציות שונות ומשונות על מנת להשיג את זה גם על זה נדבר.
ספר סקיצות יש לו יחסים אחרים עם זמן הצפייה. ספר סקיצות צריך לקרוא לדפדוף. דף אחד צריך לגרום לך שתרצי להמשיך לדפדף הלאה, לדף הבא.
הקומפוזיציה של ספר סקיצות מצריכה מניפולציות אחרות במקצת, היות ויש לה משך והיא לוקחת זמן, בגלל הדפדוף. המטרה שלי בספר סקיצות היא שארצה לדפדף בו עוד ועוד כי דף אחד לעולם לא יספיק לי כדי לראות את התמונה במלואה. ארצה שאלה שידפדפו בספר שלי ידפדפו עד הסוף ויעשו זאת לאט ככל האפשר. התמונה המלאה היא ממש לא קבוצה של קומפוזיציות נפרדות שמתרחשות בדפים נפרדים. היא מכלול שלם של הספר כולו.
בגלל זה, בעיניי, אין יותר מבאס מקהל שמעביר את הדפים מהר מדי, או גרוע מזה, מעביר כמה דפים בבת אחת ובמטרה להגיע לסופו. זה תמיד מקום שאני מרגישה השפלה, ונשלחת מטעם עצמי לעבוד טוב טוב על הרגעת האגו הפגוע שלי.
זאת הסיבה שאני קודם כל דואגת שהקהל שידפדף בספר הסקיצות שלי יהיה קודם כל קהל שיש לו זמן.
(ממש כמו בחיים, כשאני רוצה הקשבה מלאה אני צריכה לדאוג לכך שזאת שאני רוצה להגיד לה דברים תהיה פנויה לזה. לפעמים זה קשה, אבל חיוני. ולא מצאתי פה אייקונים, אבל זה הזמן לחיוך)
מהרגע שהתנאי הזה מתקיים, האחריות כולה עלי ועל הספר שלי, להחזיק אותו, את הקהל, שם. רצוי שהקהל הזה יהיה רק אחד או אחת בכל פעם. ספר סקיצות אמור להיות חוויה אינטימית. וגם רצוי להתרחק מהקהל הזה, ולא לעמוד מאחוריו ולנשוף בעורפו, על מנת לאפשר לו את זה. ולשחרר. זה גם מונע בעיות אגו תוך כדי. שוב חיוך.
עבודה על קומפוזיצית ספר סקיצות, הכי דומה בעיניי ללעבודה על קהל שבא למועדון ג׳אז חשוך ומעושן ויושב על כוס בירה ומקשיב. האחריות היא על ההרכב היוצר, להחזיק אותו בהקשבה מלאה, וכל אימת שהוא מרגיש שההקשבה מתרופפת טוב שיחזור לנושא המובן, או למוטיב המרכזי ויתחבר שוב לקהל.
ספר סקיצות שמתרחק יותר מדי לשירבוטים אישיים חסרי פשר או חוזרניים, יגרום לדפדוף מבאס. לכן ספר סקיצות, כל זמן שאני עובדת בתוכו, יהיה נתון לעבודה בדפדוף אחורה וקדימה לסירוגין, כדי ליצור בו את הקומפוזיציה הכי טובה. אני לא מסוגלת ליצור ספר סקיצות בעל קומפוזיציה טובה, בעבודה ״לינארית״ בלבד, לפי סדר הדפים.
בדפדוף לאחור שתמיד מתרחש לאחר זמן ולכן מאפשר ריחוק אמנותי הכרחי, קל לי לאבחן דפים ״חלשים״ שלא מעניינים אותי. ולכן אחזור אליהם ואשקיע בהם רישום, ואפילו קטן מאוד, שיהיה חריג בתוכם ויהיה יותר מוקפד.
העין האנושית (או אולי זה המוח) מחפשת כל הזמן שינוי. ואין כמו שינוי שמגיע בדיוק בזמן, להמשיך להחזיק קהל שמעוניין לדפדף לאט, הלאה.
בדיוק לפי אותו היגיון, דפים שיש בהם הפוגה ממש חיוניים מדי פעם.
גם הדפים הכי מושקעים אם הם באים זה אחרי זה בלי סוף, נעשים מעיקים.
ספר סקיצות, כמו כל ספר, רצוי שיתחיל טוב. לכן כשאני מתחילה אחד חדש אני לעולם לא מתחילה אותו בהתחלה. אני תמיד מתחילה אותו בערך חמישה דפים אחרי הדף הראשון, ומתקדמת בו לאחור. וככה, כשאני מגיעה לדף הראשון אני כבר הרבה אחרי חרדות ההתחלה, ולכן הרישומים בהתחלה טובים יותר, עד כדי כך שאני נעשית סלחנית יותר בהמשך וזה חשוב מאוד לקומפוזיציית הדפדוף כי הדפים הפחות טובים נתפסים כהפוגות חשובות מאוד.
(אבל אל דאגה, לפי תאוריית ההלוך-חזור, תמיד גם אפשר לחזור להתחלה אחר כך, ולאזן הכול.)
ובכלל, אל דאגה.
הנה שתי דוגמאות לדפים ״חלשים״ שהתאוששו בזכות רישום ברור יותר (והחזירו לי את טעם החיים):
תודה על הדפדוף!
והעג׳וזה אומרת: יופי, שילבת קסת סיורים בישביל מי שקשה לו עם החפירות שילך, הא?
הבלוג של תמי בצלאלי 