כמה מילים על רפרנס, על העתקה ועל איך שהם יכולים לחולל קסמים ולפתור מחסומים ביצירה

הפוסט הזה נכתב בלשון  נקבה אבל הוא מיועד לכל המינים.

כשהייתי בת 12, אמרו לי שאני מושפעת מאוד מגוסטאב דורה. ושאני בטוח ממש מעתיקה מהירונימוס בוש, אחר כך אמרו לי שאת דומייה בלעתי על קרביו או שאולי זה היה גוייה שהשתלט על נפשי בזמן שציירתי.  כשהלכתי לבדוק בספריות ממי אני מושפעת, למדתי על האמנים המופלאים האלה, שהיו מהסוג שציירו מהראש ושהעלו חזיונות מטרידים מהתת מודע שלהם, וגם מצאתי על הדרך עוד הרבה, שמהם הייתי מושפעת וכלל לא ידעתי.
החלפתי עלבון בגאווה.
וזה לא ציני ולא אירוני ולא מתלוצץ. אני איני אלא קפסולה של כל הידע שהיה לפני ואולי גם אחרי (עוד לא בדקתי) בעולם. אני מאמינה בזה.
אני יודעת שאני לא ממציאה שום דבר חדש. במקרה הטוב והנכסף אני רק מתפתחת יחסית לעצמי. אבל יש לי תקופות לא טובות שבהן אני מדשדשת במקום ומתבוססת בקטע מתיש שחוזר על עצמו. אלה תקופות שבהן כמעט כל מה שאני עושה או אפילו רק מתכננת, נמצא אשם מראש ונידון להשמדה מטעם בית הדין לצנזורה עצמית. בדרך כלל זה מחובר מאוד למה שקורה לי בחיים. בעיות של מחסומים ביצירה מעולם לא מטרידות אותי  כשהכל טוב וזורם בחיים. ואני אגרתי די ניסיון כדי לדעת שגם הדשדוש המדכא הזה הוא חלק מהמכלול.

71

לכן זה משתנה. ברגע שאני מבינה שהתקופות האלה הן תקופות מיאוס ממה שכבר מיציתי, וחרדה מפני מה שעדין לא עשיתי, הן נעשות תקופות ביניים, או פשוט ״זמן בהייה״.
מה שמאפיין ״זמן בהייה״ הוא שתמיד אני יוצאת ממנו למקום שונה. הידיעה הזאת עוזרת לי מאוד.
והנה אמירה גורפת (מתנצלת מראש).
תדעו: אף פעם אין לנו ״בעיה ביצירה״. אנחנו יצירתיות וככה נולדנו. כל מי שלא מאמינה בזה, בבקשה להסתכל אחורה ולעשות רשימה של כול שתי הפעמים שבהן כן היינו יצירתיות, ובלי ״אבל״ בבקשה.

מה שיש לנו כרגע זו בעיה שנקראת ״מחסום ביצירה״. ולכן העבודה היא לא על ה״יצירתיות״ שלנו, אלא על מה שצריך לעשות כדי להסיר את מה שחוסם אותה, או לפחות להניח אותו בצד לכמה דקות לפני שישוב לזקוף את ראשו החוצפני.

72

 

ובגלל שבמשך כול חיי אני משתדלת למצוא שיטות ותרגילים על איך להוריד מחסומים מחיי, הנה עוד שיטה שעובדת מצוין בשבילי כשאני בבעיית מחסום-יצירה:
רפרנס
( קוראת לזה העתקה כרגע, אפילו שיש הבדל ).
אני יושבת על תמונות בגוגל ולא משנה באיזה נושא. חיות נכחדות למשל, זה נושא מעולה שאני חוזרת אליו המון. חיות מוזרות שכבר לא קיימות על פני כדור הארץ יש להן כוח למלא אותי ברגש. הן מצחיקות אותי וביחד עם זה בא לי לבכות כי הן כבר לא קיימות. רגש. זה הדבר שנעדר בתקופות מחסום. ברגע שמתעורר בי רגש העולם נראה אחרת לגמרי.

כמובן שבזמן שאני יושבת מול התמונות שמתגלגלות בקצב לא קבוע על המסך ומחכה ל״השראה״, מוטב לי להיות מוכנה למקרה שהיא תגיע לפתע ותחליט לנחות עלי. זאת הסיבה שספר הסקיצות מוכן על ידי וברגע שאני מגיעה לצילום שמעניין אותי אני פשוט מעתיקה אותו. כן, מעתיקה מהמסך בלי בושה.
ותסמכו עלי שאין כמו פרצוף של דודו (dodo) מהסוג המתאדה שמת בקצה השני של העולם, לעורר את נשמתי הצמאה לריגוש. זה בדוק.

 

74

 

עכשיו, סליחה מראש על שימוש בעוד אמירה גורפת: רפרנס זה החיים שלנו.
בלי שימוש ברפרנס לא היינו יודעות איך להיות או איך לא להיות. איך להתלבש, ממה להיזהר, איך להזדווג ואיך ללדת.
החיים שלנו עוד לפני שנעשו ״יצירתיים״ או ״מקוריים״, היו ״מועתקים״ (שזו נחשבת לצורה הכי ירודה של השימוש ברפרנס). אחר כך היו ״מועתקים עם שינויים קלים״ ואחר כך כבר הפסקנו לדעת ממה אנחנו ״מושפעות״ וגם אם לא היינו מודעות לכך שהשתמשנו ברפרנס, תמיד יהיו כאלה שיתבוננו בעבודתנו ויגידו לנו בדיוק ממי או ממה אנחנו ״מושפעות״. ולנו לא יעזור כלום גם אם נטען ואפילו נוכיח, שבכלל לא הכרנו את זה שאמרו לנו שממנו שאבנו את שירנו.
חצי מהעם מסיט את פניו בשאט-נפש ויורק הצידה בבוז כשמדובר בדבר המוקצה הזה ״העתקה״ ואני שייכת לחצי השני שאומר: אל תקשיבו לזה. ככה אנחנו לומדות. כל החיים שלנו מבוססים על העתקה. העתקה הייתה שם הרבה לפני שיצרנו משהו חדש, ואין כמעט משהו חדש בעולם שבא סתם ככה מהאוויר בלי איזו קרקע שהייתה שם קודם, גם לא חוקי הפרספקטיבה. הם נוצרו בגלל שאנשים פשוט התחילו לספר לעצמם מה הם רואים באמת ורק אחר כך הבינו שיש שם חוקיות.
תרימו ראש, זה נכון שאנחנו מעתיקות, במודע או שלא במודע.
יותר מדי פעמים יש לנו רתיעה מפני שימוש ברפרנס, (שמתערבב לנו ב״העתקה״ המוקצה) ולכן בקלות אני יכולה להגיד שהפחד מפניו נעשה מחסום יצירה בפני עצמו.
גם כשאני עובדת על עיצוב של דמות ולא מצליחה ליצור לה פנים שמדברות אלי, אני הולכת לרפרנס. לא תמיד אני מסתכלת על פנים של אנשים. לפעמים אני מתבוננת דווקא בצילומי נוף, באגמים והרים, או בבתים נטושים או בסרטים על שריפות יער.
מניסיוני, ההקשרים הכי הזויים לפעמים מביאים לי את הפתרון ואת הישועה.

אני מעתיקה הרבה מרפרנסים ומעתיקה בכיף, כי הבנתי שאם אני יורדת מהתסביכים, אני רואה מהר מאוד שכשאני עסוקה בהעתקה של ארמדילו מהסוג הנכחד, הרבה פעמים הוא ממשיך משם לבד, ולובש צורה של משהו אחר, שעוד לא נולד.
עכשיו אני גם שומעת מצהלות מאחור: ״יש!! חיברת שיר! איזו חשיבה מקורית, איזו השראה!״

אבל אני יודעת שזה הרגע שבו ה״העתקה״ נעשתה ״שימוש ברפרנס״, ושזה כנראה טוב לי מאוד.

73

 

והעג׳וזה אומרת, ״שתדעי, יא בינתי, גם שאומרים לך רע וגם שאומרים לך טוב, הכול שטויות. מה שחשוב זה תהיי בנאדם.״