כמה מילים על רישום ועל איור

ועוד כמה אמירות גורפות על ההבדלים ביניהם ועל הצורך שלי לדבוק באחד.

כשהתחלתי את הבלוג הזה הייתה לי החלטה: אני אמנע מאמירות גורפות. לא בגלל שאין לי כאלה, יש לי בשפע, אלא בגלל שתמיד כשבאה לי אחת כזאת, ישר יוצאת לי העג׳וזה ואומרת לי בדיוק את אותו הדבר, אבל להיפך. 
היא צודקת. כי באמת, מאיפה שאני אדע מה האמת?
המציאות היא כל כך מורכבת ומרובת פנים ואמיתות, שעדיף לי לא להסתבך באמירות גורפות. אמירות גורפות הרבה פעמים מתבררות כשטויות.
 
בכל זאת אני מניחה פה אחת בעניין מה זו ״רשמת״ ומה זאת ״מאיירת״:

״רשמת״ זאת אחת שיכולה לרשום הכול מתוך הסתכלות על המציאות.
״מאיירת״ זאת אחת שיכולה לרשום הכול, גם מהראש.
 
המילה ״הכול״ היא המילה הבעייתית פה, אבל אני מתעקשת עליה. 

בתור רשמת, אין לי פשרות בעניין הזה.  אם זה לא ״הכול״ אז אני לא רשמת. חד וחלק.
בתור מאיירת, בטח ובטח שאם זה לא ״הכול״ אני לא מאיירת. גם כן בלי פשרות.
בכלל, בזמן שאני עובדת, בין אם אני ״רשמת״ או ״מאיירת״, אני חייבת להיות מגלומנית שיכולה הכול, אחרת אני לא יכולה כלום, וזהו.
למשל, אם אני רוצה לרשום מים, אני חייבת לדעת שאני יודעת לרשום מים. (מים במיוחד קשה לי לרשום)
אם אמשיך לדעת את זה כל זמן שאני עובדת, ברור לי לגמרי שאצליח לרשום מים. הידיעה הזאת היא תנאי.
מה שקורה לי אחר כך, או לפעמים גם תוך כדי עבודה, בהפוגות, זה כבר עניין אחר.
״מה חשבתי לעצמי״ ״מי אני בכלל״ ״איזו גרועה אני״ ועוד כהנה וכהנה, ויש הרבה וריאציות על אלה, הן מחשבות שתמיד צמודות אלי כמו  עלוקות דביקות מהסוג הנלוז ביותר.
אבל לא משנה מה, אני אעשה הכל כדי שבסוף הדף שלי יהיה רטוב כהוגן ממים שרשמתי, ולא מהדמעות שהורדתי עליו בגלל התסכול, ובסוף גם אצליח.
לכן הנה עוד אמירה גורפת:
״אמנית״ היא המיוסרת הזאת שמחוללת המון אור תוך כדי שהיא יושבת ובוכה לבד בחושך.
 
 
מהניסיון שלי בתור סטודנטית ניצחית (שאף פעם לא הצליחה להחזיק בלימודים רישמיים), אני לא יכולה להחליט מה יותר קל לי,  לרשום מהמציאות או לרשום מהראש. 
הנה דף מספר סקיצות שמדגים את העניין. (לחיצה כפולה על התמונה מגדילה אותה)
 
בצד ימין אפשר לראות את המנוחה והנחלה מהעיסוק האובססיבי בדוגמנית. ואפשר לראות איך שהיא עבדה קשה באותו יום, בלהמציא עוד ועוד תנוחות.

(אגב, סימנתי בנקודות אדומות את הטעויות שראיתי בדף הזה ודיברתי על טעויות ברישום בפוסט הקודם.
רק תדעו, שהטעויות הכי מעניינות הן בטוח אלה שלא ראיתי.)
 
רוב הדפים בספרי הסקיצות שלי נראים ככה, ולכן מתוך הסתכלות רבת שנים על עצמי בתור ״רשמת״, אני  חושבת שהיכולת לרשום הכול מהמציאות אף פעם לא הספיקה לי, וזה למרות שתמיד, אני מודה, הייתי צריכה את המציאות לידי.
 
לכן המסקנה המתבקשת היא שאני נצלנית מציאות. 
אני משתמשת בה וזורקת, משתמשת וזורקת. מכה אותה ואחר כך מתחנפת אליה. אני פשוט אישה מתעללת-מציאות.
 
בדף הבא יש עוד וריאציות על אותה דוגמנית. כבר קשה לזהות אותה אבל תאמינו לי שהמסכנה הייתה שם לגמרי:
 
ועכשיו, הנה מצב שבו הכי קשה לי עם רישום מהמציאות. זה קורה כשאני רושמת פורטריט, במיוחד של אדם זר.
הישיבה האינטימית מול דוגמן שמתמסר לי ואפילו אם זה רק לחצי שעה, ההתבוננות הזאת לתוך נשמתו כשהוא חשוף כולו לפני, אחרי כמה דקות מתחילה להיות לי בלתי נסבלת. זה בדוק. תמיד מגיע הרגע שבו אני אומרת לעצמי, טוב הוא כבר קיים במציאות, מה אני רוצה ממנו? שיהיה קיים גם במחברת שלי?
וזה הרגע שבו אני מוצאת את עצמי מחליקה (אליו או אלי) לתוך הראש:

 
אני חושבת שאצלי ההעדפה לצייר מהראש היא העדפה מתקנת. וזה אחד ההסברים שאני הכי אוהבת לתת לעניין הזה: בגלל שהמציאות מאז ומתמיד הייתה לשירותי והשתמשתי בה בלי סוף מאז שנולדתי, מטבע הדברים  שכבר הספקתי להפנים אותה. אני חושבת שלרשום רק אותה בלבד, נעשה לי בעיקר משעמם.
פורטריטים זה נושא יוצא דופן. שם הקושי אחר. יש לי חברים אמנים שאומרים שלרשום מהראש זה לברוח מהמציאות. 
(ועל זה העג׳וזה לפעמים עונה: באמת? ואולי זה להיפך? אולי לרשום מהמציאות זה לברוח מהראש?)
טוב, הכי מנצח זה להפוך חולשות לאידאולוגיות, אז הנה עוד אמירה חד משמעית וגורפת: 

״מאיירת״ היא אחת שמשתמשת במציאות על מנת לזכור איך היא עשויה, כדי שאחר כך היא תוכל לעשות ממנה כול מה שהיא רוצה.

נבהלתי. אז תזכרו שאני מדברת רק בשם עצמי.

והעג׳וזה אומרת, יופי לך.

9 מחשבות על “כמה מילים על רישום ועל איור

  1. למה??? אל תצמצמי במילים, בחיאת!. זה מה שהכי מעניין אותי, וגם (בסוד אני מגלה לך, תעשי לי טובה גדולה, כי תהיה לי הזדמנות לדבר עוד 🙂 )
    תודה, רוח.

    אהבתי

  2. נוהגים לצערי לבקר מאוד את התכונה הזאת, לצייר מהראש, ואני דווקא מעריצה
    אותה. לוקחת דוגמה מגדולי המאיירים בעולם, כגון רמברנדט, גויה , דורה.
    יש עוד.

    אהבתי

  3. מרתקת. מזכיר לי את ימי הקפה כשהיינו משוחחות על רישום דרך הבלוגים. אני הפוך את יודעת… פעם הייתי מהראש עכשיו מהמציאות. מה זה חשוב האמת. התירוץ לאמנות הוא רק תירוץ. התוצאה היא החשובה. ואת אלופה. חיבוק

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.