דיון ראשון בחשיבותן של טעויות ברישום

 ספר סקיצות חדש וריק היא אפשרות לחגיגה, אם אני מצליחה להתגבר על הדחייה העמוקה מפני הריק שמתבונן אלי בחזרה מהדפים החלקים. במשך השנים כל כך הרגלתי את עצמי לחגוג, עד שאני אפילו נשענת אחורה ומקבלת אותו באנחה קלה של השלמה: אוף עכשיו הכל מהתחלה.
מצאתי שלצייר בוזמנית בכמה ספרים מרגיע אותי מאוד, כי יותר קל לי להמשיך ספרים מאשר להתחיל אותם. טוב יש רק עניין קל אחד קטן: כל ספר הייתה לו התחלה אי פעם, אבל זה פרט זניח ומי זוכרת.

פעם, דפדוף בספרי סקיצות גמורים שכבר עמדו במקומם על המדף הכי תחתון וחבוי בכוננית הביך אותי מאוד. ראיתי רק טעויות. אפילו נעלבתי. לא הבנתי איך זה קרה לי, איך זה יכול להיות? איך לא שמתי לב? כבר מזמן הייתי צריכה להיות מושלמת, הרי כל חיי אני רושמת. נו באמת.

בדפדוף אקראי בספר ישן מאוד ששלפתי מהמדף, הנה דוגמה לכפולה שהיה לה פוטנציאל להביך: 

סימנתי באדום את המקומות המביכים.
זה אמנם ספר סקיצות מלפני כמה שנים, אבל אל דאגה, אני עושה טעויות כאלה ואף גרועות יותר, גם היום. 
רגע אחד של היסח הדעת וכבר הזרוע מתארכת לה יותר מדי או שהרגל מתקצרת, או שהראש יוצא בצורה עקומה ופתטית מהמקום הלא נכון. 
אבל כשאני עוצרת לחשוב, אני מבינה שהזרוע לא סתם התארכה.  לרגע אני  ממש יכולה לשחזר איך הייתי איתה לכול אורכה. ממש חגגתי עליה. יצאתי לטיול כל כך יסודי על המתאר שלה, שפשוט שכחתי שיש עוד קצת גוף שם שגם הוא מחובר אליה. 

זו אחת המתנות שספר סקיצות יכול להעניק: תיעוד של רגע נדיר, שחזור של תחושה, של מקום שהייתי בו שתמיד התרחש בכמה וכמה רבדים.

ופה הייתה לי תובנה: טעות היא לא רק מקום שלא הבנתי, אלא גם מקום שאולי הבנתי אחרת. 
זו שיטה נהדרת שפיתחתי (מאוד ממליצה עליה) כדי להיות יותר סלחנית כלפי עצמי והיא גם עושה אותי הרבה פחות שוויצרית. 
עג׳וזה קוראת לזה צניעות.

כשאני נתקלת בטעויות אני מאלצת את עצמי לעצור לכמה רגעים. זה לא תמיד קל כי האינסטינקט הראשון הוא דווקא לעשות ההיפך, לברוח.
אבל ככה אני לפעמים זוכה ברגע נדיר.

לכן אני רושמת בספרי סקיצות שאין בהם סליל. סליל מאפשר תלישה, ותלישת הדף (דחף שקשה להתעלם ממנו) מוחקת לנצח את האפשרות להיווכח שוב ושוב שאני רק בנאדם. זה מנחם מאוד.

והנה עוד הכללה:
מי שיודעת לצייר כיסא נכון, תדע לצייר כמעט הכל. 
כמו כל הכללה היא מעוררת בי חיוך, אז אני מחייכת, מה רע.
זה למשל מבחן שעשיתי לעצמי כדי לדעת אם ציירתי נכון כורסה.

קודם ציירתי אותה. אחר כך ציירתי אותה מזוית קצת שונה, ואחר כך הושבתי עליה בנאדם. אם הוא התיישב טוב, סימן ששציירתי את הכורסה בסדר.
אם הבנאדם יוצא לא בסדר אז הכורסה טעות. 
או שהבנאדם טעות, גם זה  יכול לקרות.
נראה לי שפה, מבחינת טעויות, לא הזנחתי אף אחד מהם. (תסתכלו על הרגל הימנית הקדמית של הכורסה, ועל הירך הימנית של האיש.)

טוב כדי להרגיע, הנה כמה רישומים שלא יכולים להיות טועים כי אי אפשר להשוות אותם עם שום דבר, הם פשוט מהראש.
והנה עוד הכללה: מאחורי כל אחת שעושה טעויות בציור מהמציאות, עומדת אחת שמציירת נפלא מהדמיון. כמובן שלצייר מהדמיון באופן שהרישום יעורר אמון, הוא חייב להסתמך על דברים שמוכרים מהמציאות.

אני חושבת שאני מציירת מהמציאות (די הרבה) רק כדי לזכור איך נראים הדברים. 
ואחר כך אני עושה מהם מה שבא לי.

זה דף הדגמה טכניקת הרישום בעט כדורי, איך בעזרת שכבות ותנועה אלכסונית באותו הכיוון, יוצרים כהויות. אחר כך מיישמים אותן ברישום, כי זה מה שיוצר עומק ונפח.

בדפדוף חוזר,אני זוכרת איך הדף הזה שיעמם אותי מאוד. לכן ציירתי בו את הדמות. במרחבים גדולים שלא קורה בהם כלום, דמות אחת קטנה משנה הכל.


והעג׳וזה אומרת: ״יאללה, יאללה, יופי יופי שאת לא מפסיקה לדבר, אבל מה את רוסה להגיד?״