כמה מילים על רפרנס, על העתקה ועל איך שהם יכולים לחולל קסמים ולפתור מחסומים ביצירה

הפוסט הזה נכתב בלשון  נקבה אבל הוא מיועד לכל המינים.

כשהייתי בת 12, אמרו לי שאני מושפעת מאוד מגוסטאב דורה. ושאני בטוח ממש מעתיקה מהירונימוס בוש, אחר כך אמרו לי שאת דומייה בלעתי על קרביו או שאולי זה היה גוייה שהשתלט על נפשי בזמן שציירתי.  כשהלכתי לבדוק בספריות ממי אני מושפעת, למדתי על האמנים המופלאים האלה, שהיו מהסוג שציירו מהראש ושהעלו חזיונות מטרידים מהתת מודע שלהם, וגם מצאתי על הדרך עוד הרבה, שמהם הייתי מושפעת וכלל לא ידעתי.
החלפתי עלבון בגאווה.
וזה לא ציני ולא אירוני ולא מתלוצץ. אני איני אלא קפסולה של כל הידע שהיה לפני ואולי גם אחרי (עוד לא בדקתי) בעולם. אני מאמינה בזה.
אני יודעת שאני לא ממציאה שום דבר חדש. במקרה הטוב והנכסף אני רק מתפתחת יחסית לעצמי. אבל יש לי תקופות לא טובות שבהן אני מדשדשת במקום ומתבוססת בקטע מתיש שחוזר על עצמו. אלה תקופות שבהן כמעט כל מה שאני עושה או אפילו רק מתכננת, נמצא אשם מראש ונידון להשמדה מטעם בית הדין לצנזורה עצמית. בדרך כלל זה מחובר מאוד למה שקורה לי בחיים. בעיות של מחסומים ביצירה מעולם לא מטרידות אותי  כשהכל טוב וזורם בחיים. ואני אגרתי די ניסיון כדי לדעת שגם הדשדוש המדכא הזה הוא חלק מהמכלול.

71

לכן זה משתנה. ברגע שאני מבינה שהתקופות האלה הן תקופות מיאוס ממה שכבר מיציתי, וחרדה מפני מה שעדין לא עשיתי, הן נעשות תקופות ביניים, או פשוט ״זמן בהייה״.
מה שמאפיין ״זמן בהייה״ הוא שתמיד אני יוצאת ממנו למקום שונה. הידיעה הזאת עוזרת לי מאוד.
והנה אמירה גורפת (מתנצלת מראש).
תדעו: אף פעם אין לנו ״בעיה ביצירה״. אנחנו יצירתיות וככה נולדנו. כל מי שלא מאמינה בזה, בבקשה להסתכל אחורה ולעשות רשימה של כול שתי הפעמים שבהן כן היינו יצירתיות, ובלי ״אבל״ בבקשה.

מה שיש לנו כרגע זו בעיה שנקראת ״מחסום ביצירה״. ולכן העבודה היא לא על ה״יצירתיות״ שלנו, אלא על מה שצריך לעשות כדי להסיר את מה שחוסם אותה, או לפחות להניח אותו בצד לכמה דקות לפני שישוב לזקוף את ראשו החוצפני.

72

 

ובגלל שבמשך כול חיי אני משתדלת למצוא שיטות ותרגילים על איך להוריד מחסומים מחיי, הנה עוד שיטה שעובדת מצוין בשבילי כשאני בבעיית מחסום-יצירה:
רפרנס
( קוראת לזה העתקה כרגע, אפילו שיש הבדל ).
אני יושבת על תמונות בגוגל ולא משנה באיזה נושא. חיות נכחדות למשל, זה נושא מעולה שאני חוזרת אליו המון. חיות מוזרות שכבר לא קיימות על פני כדור הארץ יש להן כוח למלא אותי ברגש. הן מצחיקות אותי וביחד עם זה בא לי לבכות כי הן כבר לא קיימות. רגש. זה הדבר שנעדר בתקופות מחסום. ברגע שמתעורר בי רגש העולם נראה אחרת לגמרי.

כמובן שבזמן שאני יושבת מול התמונות שמתגלגלות בקצב לא קבוע על המסך ומחכה ל״השראה״, מוטב לי להיות מוכנה למקרה שהיא תגיע לפתע ותחליט לנחות עלי. זאת הסיבה שספר הסקיצות מוכן על ידי וברגע שאני מגיעה לצילום שמעניין אותי אני פשוט מעתיקה אותו. כן, מעתיקה מהמסך בלי בושה.
ותסמכו עלי שאין כמו פרצוף של דודו (dodo) מהסוג המתאדה שמת בקצה השני של העולם, לעורר את נשמתי הצמאה לריגוש. זה בדוק.

 

74

 

עכשיו, סליחה מראש על שימוש בעוד אמירה גורפת: רפרנס זה החיים שלנו.
בלי שימוש ברפרנס לא היינו יודעות איך להיות או איך לא להיות. איך להתלבש, ממה להיזהר, איך להזדווג ואיך ללדת.
החיים שלנו עוד לפני שנעשו ״יצירתיים״ או ״מקוריים״, היו ״מועתקים״ (שזו נחשבת לצורה הכי ירודה של השימוש ברפרנס). אחר כך היו ״מועתקים עם שינויים קלים״ ואחר כך כבר הפסקנו לדעת ממה אנחנו ״מושפעות״ וגם אם לא היינו מודעות לכך שהשתמשנו ברפרנס, תמיד יהיו כאלה שיתבוננו בעבודתנו ויגידו לנו בדיוק ממי או ממה אנחנו ״מושפעות״. ולנו לא יעזור כלום גם אם נטען ואפילו נוכיח, שבכלל לא הכרנו את זה שאמרו לנו שממנו שאבנו את שירנו.
חצי מהעם מסיט את פניו בשאט-נפש ויורק הצידה בבוז כשמדובר בדבר המוקצה הזה ״העתקה״ ואני שייכת לחצי השני שאומר: אל תקשיבו לזה. ככה אנחנו לומדות. כל החיים שלנו מבוססים על העתקה. העתקה הייתה שם הרבה לפני שיצרנו משהו חדש, ואין כמעט משהו חדש בעולם שבא סתם ככה מהאוויר בלי איזו קרקע שהייתה שם קודם, גם לא חוקי הפרספקטיבה. הם נוצרו בגלל שאנשים פשוט התחילו לספר לעצמם מה הם רואים באמת ורק אחר כך הבינו שיש שם חוקיות.
תרימו ראש, זה נכון שאנחנו מעתיקות, במודע או שלא במודע.
יותר מדי פעמים יש לנו רתיעה מפני שימוש ברפרנס, (שמתערבב לנו ב״העתקה״ המוקצה) ולכן בקלות אני יכולה להגיד שהפחד מפניו נעשה מחסום יצירה בפני עצמו.
גם כשאני עובדת על עיצוב של דמות ולא מצליחה ליצור לה פנים שמדברות אלי, אני הולכת לרפרנס. לא תמיד אני מסתכלת על פנים של אנשים. לפעמים אני מתבוננת דווקא בצילומי נוף, באגמים והרים, או בבתים נטושים או בסרטים על שריפות יער.
מניסיוני, ההקשרים הכי הזויים לפעמים מביאים לי את הפתרון ואת הישועה.

אני מעתיקה הרבה מרפרנסים ומעתיקה בכיף, כי הבנתי שאם אני יורדת מהתסביכים, אני רואה מהר מאוד שכשאני עסוקה בהעתקה של ארמדילו מהסוג הנכחד, הרבה פעמים הוא ממשיך משם לבד, ולובש צורה של משהו אחר, שעוד לא נולד.
עכשיו אני גם שומעת מצהלות מאחור: ״יש!! חיברת שיר! איזו חשיבה מקורית, איזו השראה!״

אבל אני יודעת שזה הרגע שבו ה״העתקה״ נעשתה ״שימוש ברפרנס״, ושזה כנראה טוב לי מאוד.

73

 

והעג׳וזה אומרת, ״שתדעי, יא בינתי, גם שאומרים לך רע וגם שאומרים לך טוב, הכול שטויות. מה שחשוב זה תהיי בנאדם.״

על ספר סקיצות כקומפוזיציה מסוג אחר

ספר סקיצות, מעצם מהותו מחזיק בתוכו פרדוקס גדול. מצד אחד הוא כמו יומן אישי, עד כדי כך שאני משווה אותו לחפץ מעבר פרטי לגמרי שמלווה את חיי.  מצד שני הוא חשוף לקהל צופים אפילו אם הקהל הזה הוא ערטילאי לגמרי ואפילו אם הוא רק אני עצמי כרגע.

האמנות, ללא חשוב מאיזה סוג או באיזו טכניקה, ולא חשוב באיזה שלב היא מצויה, מכילה בתוכה תמיד תמיד את האפשרות וגם את הכוונה שמישהו יראה אותה. זו אמירה גורפת מצידי, אבל אני מוכנה להתווכח עליה עד שבוע הבא.
הכוונה הזאת ארוגה היטב היטב לתוך מעשה הציור תמיד, ולא חשוב כמה נכחיש אותה. יותר מזה, לא חשוב כמה נכחיש אותה כדי שבכלל נוכל לצייר.

תמיד אכחיש בפני עצמי את הכוונה הזאת. תמיד אגיד לעצמי שלא איכפת לי מהקהל. ההכחשה הזאת היא קיומית. היא מאפשרת לי להגיד מה שאני רוצה בלי צנזורות, והיא נחוצה לי מאוד כדי להשלות את עצמי שאני עובדת ״נקי״. אבל באמת באמת, שזה בולשיט, כי תמיד, במעמקי מוחי וליבי, אני רואה קהל עצום ורב שרק מחכה לי ועומד מאחורי ומוחא לי כפיים. התמונה הזאת היא דחף ליצירה שלי, כי היצירה שלי היא סוג של תקשורת עם העולם.
ואני מודה שאני זונה של מחיאות כפיים. לא נעים, אבל זאת האמת.
וזה פרדוקס קשה, שעוד אדבר עליו הרבה:
כדי לעשות אמנות אני מכחישה בקפדנות את הקהל שהוא זה שבשבילו אני בכלל עושה אותה.
וזה קשה במיוחד בספר סקיצות שאמור להיות ״יומן אישי״.

אבל עובדה שאני חוזרת אחורה כל הזמן ומעבירה אותו עריכה.
(והנה עוד פרדוקס: אני עובדת בספרים חסרי סליל ועובדת בדרך כלל בעט, ולא מוחקת,  ומשאירה ״טעויות״ וזה כלל. וכל זה במטרה ליצור קומפוזיציית ספר סקיצות מושלמת.
ברור שלא תמיד אני מצליחה, אבל זאת הכוונה.)

Screen Shot 2018-07-19 at 7.10.43 AM

ציור שיש לו פורמט דו ממדי שטוח (אורך ורוחב), מתרחש בוזמנית לעיני הצופה בבחינת קומפוזיציה שלמה שאומרת קודם כל: ״זה מה שיש״. היא באה לעיניים כולה בבת אחת ומיד. הכוונה של האמנית תהיה ללכוד את תשומת הלב שלנו באופן שנישאר ליד הציור עוד ועוד, ונשכח שיש עוד עולם מלבדו, ולעולם היא תפתח מניפולציות שונות ומשונות על מנת להשיג את זה גם על זה נדבר.
ספר סקיצות יש לו יחסים אחרים עם זמן הצפייה. ספר סקיצות צריך לקרוא לדפדוף. דף אחד צריך לגרום לך שתרצי להמשיך לדפדף הלאה, לדף הבא.
הקומפוזיציה של ספר סקיצות מצריכה מניפולציות אחרות במקצת, היות ויש לה משך והיא לוקחת זמן, בגלל הדפדוף. המטרה שלי בספר סקיצות היא שארצה לדפדף בו עוד ועוד כי דף אחד לעולם לא יספיק לי כדי לראות את התמונה במלואה. ארצה שאלה שידפדפו בספר שלי ידפדפו עד הסוף ויעשו זאת לאט ככל האפשר. התמונה המלאה היא ממש לא קבוצה של קומפוזיציות נפרדות שמתרחשות בדפים נפרדים. היא מכלול שלם של הספר כולו.
בגלל זה, בעיניי, אין יותר מבאס מקהל שמעביר את הדפים מהר מדי, או גרוע מזה, מעביר כמה דפים בבת אחת ובמטרה להגיע לסופו.  זה תמיד מקום שאני מרגישה השפלה, ונשלחת מטעם עצמי לעבוד טוב טוב על הרגעת האגו הפגוע שלי.

זאת הסיבה שאני קודם כל דואגת שהקהל שידפדף בספר הסקיצות שלי יהיה קודם כל קהל שיש לו זמן.
(ממש כמו בחיים, כשאני רוצה הקשבה מלאה אני צריכה לדאוג לכך שזאת שאני רוצה להגיד לה דברים תהיה פנויה לזה. לפעמים זה קשה, אבל חיוני. ולא מצאתי פה אייקונים, אבל זה הזמן לחיוך)

Screen Shot 2018-07-19 at 7.17.17 AM

מהרגע שהתנאי הזה מתקיים, האחריות כולה עלי ועל הספר שלי, להחזיק אותו, את הקהל, שם. רצוי שהקהל הזה יהיה רק אחד או אחת בכל פעם. ספר סקיצות אמור להיות חוויה אינטימית. וגם רצוי להתרחק מהקהל הזה, ולא לעמוד מאחוריו ולנשוף בעורפו, על מנת לאפשר לו את זה. ולשחרר. זה גם מונע בעיות אגו תוך כדי. שוב חיוך.

 

עבודה על קומפוזיצית ספר סקיצות, הכי דומה בעיניי ללעבודה על קהל שבא למועדון ג׳אז חשוך ומעושן ויושב על כוס בירה ומקשיב. האחריות היא על ההרכב היוצר, להחזיק אותו בהקשבה מלאה, וכל אימת שהוא מרגיש שההקשבה מתרופפת טוב שיחזור לנושא המובן, או למוטיב המרכזי ויתחבר שוב לקהל.

Screen Shot 2018-07-19 at 7.16.45 AM

ספר סקיצות שמתרחק יותר מדי לשירבוטים אישיים חסרי פשר או חוזרניים, יגרום לדפדוף מבאס. לכן ספר סקיצות, כל זמן שאני עובדת בתוכו, יהיה נתון לעבודה בדפדוף אחורה וקדימה לסירוגין, כדי ליצור בו את הקומפוזיציה הכי טובה. אני לא מסוגלת ליצור ספר סקיצות בעל קומפוזיציה טובה, בעבודה ״לינארית״ בלבד, לפי סדר הדפים.

בדפדוף לאחור שתמיד מתרחש לאחר זמן ולכן מאפשר ריחוק אמנותי הכרחי, קל לי לאבחן דפים ״חלשים״ שלא מעניינים אותי. ולכן אחזור אליהם ואשקיע בהם רישום, ואפילו קטן מאוד, שיהיה חריג בתוכם ויהיה יותר מוקפד.

העין האנושית (או אולי זה המוח) מחפשת כל הזמן שינוי. ואין כמו שינוי שמגיע בדיוק בזמן, להמשיך להחזיק קהל שמעוניין לדפדף לאט, הלאה.
בדיוק לפי אותו היגיון, דפים שיש בהם הפוגה ממש חיוניים מדי פעם.

גם הדפים הכי מושקעים אם הם באים זה אחרי זה בלי סוף, נעשים מעיקים.

Screen Shot 2018-07-19 at 7.17.02 AM

ספר סקיצות, כמו כל ספר, רצוי שיתחיל טוב. לכן כשאני מתחילה אחד חדש אני לעולם לא מתחילה אותו בהתחלה.  אני תמיד מתחילה אותו בערך חמישה דפים אחרי הדף הראשון, ומתקדמת בו לאחור. וככה, כשאני מגיעה לדף הראשון אני כבר הרבה אחרי חרדות ההתחלה, ולכן הרישומים בהתחלה טובים יותר, עד כדי כך שאני נעשית סלחנית יותר בהמשך וזה חשוב מאוד לקומפוזיציית הדפדוף כי הדפים הפחות טובים נתפסים כהפוגות חשובות מאוד.

(אבל אל דאגה, לפי תאוריית ההלוך-חזור, תמיד גם אפשר לחזור להתחלה אחר כך, ולאזן הכול.)

ובכלל, אל דאגה.

הנה שתי דוגמאות לדפים ״חלשים״ שהתאוששו בזכות רישום ברור יותר (והחזירו לי את טעם החיים):

 

קומפ001

 

 

IMG_20180721_0003

תודה על הדפדוף!

והעג׳וזה אומרת: יופי, שילבת קסת סיורים בישביל מי שקשה לו עם החפירות שילך,  הא?