איך להקשיב לדף וליצור בו יש מעין

ופטנט שימושי כדי להתגבר על מחסומים ביצירה

 

אחת החרדות הקשות ביותר בחיי היא החרדה מפני המצב שמוכר לי עד כדי מיאוס, שהנה, נגמר. זה הסוף לרעיונות שלי, אין לי כבר מה להמציא יותר, ובכלל, גם אין לי יותר בשביל מה.

נראה לי שבגילי המופלג כבר למדתי מספיק שהמצבים האלה עוברים מעצמם, ואפילו להם כבר נמאס מלהמציא את עצמם שוב ושוב.

בכל זאת, יש לי כמה שיטות לזרז אותם, שיתחלפו מהר יותר במשהו אחר, שתהיה בו חדווה ורצון מחודש לשתף פעולה עם החיים. הנה אחת מהן:

היות והחרדה הזאת מבוססת בתחילתה על המראה חסר הפשרות והאטום של הדף הריק, הרי שהעצה הראשונה שלי לעצמי היא: אל תראי מולך דף ריק.

היות ואני רשמת שעובדת מהראש, והראש הוא הבעייה כרגע, אני עושה מעשה שכלתני לגמרי, מעשה שנחשב ״נתעב״ (למה ״נתעב,״ נדבר בפעם אחרת) ובוחרת צילום מספריית הצילומים שלי:

 

 



למה בחרתי דווקא את הצילום הזה? לא יודעת, 
אולי שמעתי לקולו של הלב, גם אם הלב הספציפי הזה יש לו נטייה לסבך אותי בדברים שתמיד נראים חסרי מוצא.

כדי לא להישאר בתחושה האי נוחה הזאת הרבה זמן, אני מיד מורידה לצילום את הצבעוניות, ומדהה אותו עד שהוא בקושי נראה.  מסכימה איתכן שזה מראה קשה לצפייה, אבל מבטיחה לכן, מתוך ניסיון, שזה זמני.



בשלב הבא אני מדפיסה אותו על נייר בצבע קרם בהיר, ולא לבן. זה הגוון שאני מעדיפה, גם בספרי הסקיצות, כי הוא עושה את הקונטרסטים בין השחור והלבן ברישומיי-נעדרי-הצבע הרבה פחות תוקפניים. אפשר להגיד שאני הופכת את הצילום לסתם דף מלוכלך, ועל הדף הזה אני עובדת. זהו.

 

 

מכאן והלאה אני לוקחת עט שחור, מהסוג היחיד בדורו, זה העט הפשוט שעולה 6 שקלים, ובלי לחשוב יותר מדי-נכנסת בדף.
כי מה איכפת לי, עכשיו זה סתם דף מלוכלך שכבר יש בו הכל, ואני לא אחראית לכלום. אז מה שיהיה יהיה.
בשלב הזה העבודה שאני עושה היא בעיקר על עצמי: שותקת ונותנת לדף להגיד שהוא מסכים לי. זה נעשה דו שיח. והשתיקה של שנינו במקרה הזה היא הקשבה הדדית. ככה זה.
במצבים של חרדה קיומית, הכי עוזר לי להיות בדיאלוג עם מישהו, ובמיוחד כשזה דף שמקשיב לי בדיוק באותה מידה שאני מקשיבה לו.
זה מוציא אותי מהבדידות, ומשכנע אותי שהעולם חוזר להיות שוב מקום שווה.

מכאן אני מעלה את התהליך מהקווים הראשונים ועד לסיומו:

 

                            

בהתחלה אני סתם מקשקשת במטרה לעגן את עצמי במשהו, ומשתדלת לא להיבהל מזה  שאני עושה שטויות. אני יודעת, שוב מניסיון, שגם שטויות הן עניין של קונטקסט.
אני מקשקשת כדי ליצור קונטקסט אחר לשטויות. יש לי תקווה גדולה שעוד אגיע למצב שבו הן יהפכו, כמו שרוב השטויות עושות, לדברי חכמה.



 

אחר כך אני ממשיכה, כי מה יש לי כבר לעשות, וגם כי עדין לא עיגנתי את עצמי בכלום.
זה השלב הכי בעייתי, השלב שבו מתפתחת ההקשבה, ולהקשיב, כולנו יודעות, הכי קשה. אבל אני כבר בדרך.

כדי שהדף ימשיך להתעניין בי, וימשיך להקשיב, אני מתחילה לחזק בו דברים. זה כמו להרים במקצת את הקול. בגלל שאני נוכחת שיש לו, לדף הזה, יכולת הקשבה אינסופית, הרי שבשלב הזה אני פשוט נכנסת למצב של אמון מוחלט בדף.  למזלנו זה גם קל. מאוד מאוד קל להאמין במישהו שמקשיב לך באופן מושלם. עכשיו אני כבר מאמינה שהוא מעוניין אך ורק בטובתי, אני מעודדת מאוד, ולכן ממשיכה להסביר ולפרט:


וככה זה ממשיך. הוא ממשיך להיות איתי ולהקשיב לי, ואני  מפתחת יותר ויותר אומץ, עד שאני אפילו מעזה לשים בו דברים שמפתיעים את שנינו.



שום דבר לא מתוכנן מראש, הכל מגיע מתוך הזרימה המשותפת של שנינו במסע ההקשבה במרחבי התת מודע.



הבנתן את הרעיון. אז הנה הסוף.
בציור הסופי חשוב שיתקיים הכלל הבא:

שאף אחת לא תדע שמתחת לכל זה היה אי פעם צילום. ושאף אחת, כולל זו שצילמה אותו, כבר לא תזהה אותו לעולם.
 
 
והנה עוד אחד מהסדרה, שנעשה לפי אותה השיטה:
 

והעג׳וזה אומרת, נו אז מה את רוסה, להגיד שעכשיו את גמרת עם החרדות שלך?

 
 
 
 
 
 

בשבח הרישום על האייפד

פוסט קטן ושטחי רק כדי להתחיל.


לא זוכרת מתי בפעם הראשונה ראיתי תצלום של אייפד באינטרנט ושרהל׳ה אמרה: ״אם יש מישהי שצריכה את זה זו רק את״.
הרישומים שרשמתי עליו נעשו באמצעות אצבע יד ימין שלי, ובאפליקציה שהורדתי מאפסטור, ואני זוכרת שלא הפסקתי להתרגש מהמתנה הזאת שקיבלתי בגיל חמישים ושבע, שהוכיחה לי שכדי לצייר, ממש לא צריך כלום חוץ מאצבע ומסך שאין בו חשש נגיעה ואין בו חציצות והוא מותר לכל.

כמו כל טכניקה חדשה שרציתי ללמוד, גם זו דרשה זמן. התברר שלא יותר משעתיים.
הרישום על האייפד, בגלל אמצעיו המוגבלים (ציור אצבע, בשלב ההוא), הסתיים מהר יחסית, ואולי בגלל זה תמיד היה בתוכו משהו טרי יותר ורענן יותר מרישומי העט-על-ניר הרגילים שלי שמשכו אותי ליותר ויותר חפירה, ונראו אפלים, למשל כמו פה:



או רישומי העיפרון-על-ניר שהיו תמיד מורכבים ודרשו התייחסות לעומקים במרחב:


אז כבר הייתי די מיומנת בציור על גבי לוח דיגיטאלי באמצעות המחשב, וכבר אחרי ההפתעה שצורת הציור הזאת גרמה לי. חשבתי שההבדל יהיה רק במראה הציור. שפה ״מחשבית״ נראתה לי הכי קרובה לשלמות שאותה ראיתי בדמיוני. התברר שזה עולם ענק אינסופי ואחר מכל מה שהיכרתי כי אפשרויות התיקון והשינוי האינסופיות שבו גרמו לי להרגיש שיכולתי להישאר באותו הציור לנצח, או לפחות עד שיכלו ימי.


הבנתי לאורך השנים, שאצלי, כל אמצעי שבו אבחר לרשום וכל טכניקה, יותר משיהיו שייכים לנושא שאותו ארצה לרשום, יהיו חייבים להמציא לי מנוחה מהטכניקות האחרות.
בדיוק כמו להחליף נעלים או לשנות פוזה על הספה או לקרוא פוסטים כשרוצים לנוח מספרות.

האייפד, שמאז השתכלל מאוד, נכנס לחיי כמשרה המנוחה האולטימטיבי.
הוא מינימלי, הוא לא צריך שולחן עבודה, הוא נקי, אפשר לקחת אותו לחו״ל, אפשר לשבת איתו מול הטלוויזיה,  אבל בעיקר: אני יכולה לצייר עליו את יצירת חיי בשעה שאני נרדמת איתו במיטה.

להתראות!