על ספר סקיצות כקומפוזיציה מסוג אחר

ספר סקיצות, מעצם מהותו מחזיק בתוכו פרדוקס גדול. מצד אחד הוא כמו יומן אישי, עד כדי כך שאני משווה אותו לחפץ מעבר פרטי לגמרי שמלווה את חיי.  מצד שני הוא חשוף לקהל צופים אפילו אם הקהל הזה הוא ערטילאי לגמרי ואפילו אם הוא רק אני עצמי כרגע.

האמנות, ללא חשוב מאיזה סוג או באיזו טכניקה, ולא חשוב באיזה שלב היא מצויה, מכילה בתוכה תמיד תמיד את האפשרות וגם את הכוונה שמישהו יראה אותה. זו אמירה גורפת מצידי, אבל אני מוכנה להתווכח עליה עד שבוע הבא.
הכוונה הזאת ארוגה היטב היטב לתוך מעשה הציור תמיד, ולא חשוב כמה נכחיש אותה. יותר מזה, לא חשוב כמה נכחיש אותה כדי שבכלל נוכל לצייר.

תמיד אכחיש בפני עצמי את הכוונה הזאת. תמיד אגיד לעצמי שלא איכפת לי מהקהל. ההכחשה הזאת היא קיומית. היא מאפשרת לי להגיד מה שאני רוצה בלי צנזורות, והיא נחוצה לי מאוד כדי להשלות את עצמי שאני עובדת ״נקי״. אבל באמת באמת, שזה בולשיט, כי תמיד, במעמקי מוחי וליבי, אני רואה קהל עצום ורב שרק מחכה לי ועומד מאחורי ומוחא לי כפיים. התמונה הזאת היא דחף ליצירה שלי, כי היצירה שלי היא סוג של תקשורת עם העולם.
ואני מודה שאני זונה של מחיאות כפיים. לא נעים, אבל זאת האמת.
וזה פרדוקס קשה, שעוד אדבר עליו הרבה:
כדי לעשות אמנות אני מכחישה בקפדנות את הקהל שהוא זה שבשבילו אני בכלל עושה אותה.
וזה קשה במיוחד בספר סקיצות שאמור להיות ״יומן אישי״.

אבל עובדה שאני חוזרת אחורה כל הזמן ומעבירה אותו עריכה.
(והנה עוד פרדוקס: אני עובדת בספרים חסרי סליל ועובדת בדרך כלל בעט, ולא מוחקת,  ומשאירה ״טעויות״ וזה כלל. וכל זה במטרה ליצור קומפוזיציית ספר סקיצות מושלמת.
ברור שלא תמיד אני מצליחה, אבל זאת הכוונה.)

Screen Shot 2018-07-19 at 7.10.43 AM

ציור שיש לו פורמט דו ממדי שטוח (אורך ורוחב), מתרחש בוזמנית לעיני הצופה בבחינת קומפוזיציה שלמה שאומרת קודם כל: ״זה מה שיש״. היא באה לעיניים כולה בבת אחת ומיד. הכוונה של האמנית תהיה ללכוד את תשומת הלב שלנו באופן שנישאר ליד הציור עוד ועוד, ונשכח שיש עוד עולם מלבדו, ולעולם היא תפתח מניפולציות שונות ומשונות על מנת להשיג את זה גם על זה נדבר.
ספר סקיצות יש לו יחסים אחרים עם זמן הצפייה. ספר סקיצות צריך לקרוא לדפדוף. דף אחד צריך לגרום לך שתרצי להמשיך לדפדף הלאה, לדף הבא.
הקומפוזיציה של ספר סקיצות מצריכה מניפולציות אחרות במקצת, היות ויש לה משך והיא לוקחת זמן, בגלל הדפדוף. המטרה שלי בספר סקיצות היא שארצה לדפדף בו עוד ועוד כי דף אחד לעולם לא יספיק לי כדי לראות את התמונה במלואה. ארצה שאלה שידפדפו בספר שלי ידפדפו עד הסוף ויעשו זאת לאט ככל האפשר. התמונה המלאה היא ממש לא קבוצה של קומפוזיציות נפרדות שמתרחשות בדפים נפרדים. היא מכלול שלם של הספר כולו.
בגלל זה, בעיניי, אין יותר מבאס מקהל שמעביר את הדפים מהר מדי, או גרוע מזה, מעביר כמה דפים בבת אחת ובמטרה להגיע לסופו.  זה תמיד מקום שאני מרגישה השפלה, ונשלחת מטעם עצמי לעבוד טוב טוב על הרגעת האגו הפגוע שלי.

זאת הסיבה שאני קודם כל דואגת שהקהל שידפדף בספר הסקיצות שלי יהיה קודם כל קהל שיש לו זמן.
(ממש כמו בחיים, כשאני רוצה הקשבה מלאה אני צריכה לדאוג לכך שזאת שאני רוצה להגיד לה דברים תהיה פנויה לזה. לפעמים זה קשה, אבל חיוני. ולא מצאתי פה אייקונים, אבל זה הזמן לחיוך)

Screen Shot 2018-07-19 at 7.17.17 AM

מהרגע שהתנאי הזה מתקיים, האחריות כולה עלי ועל הספר שלי, להחזיק אותו, את הקהל, שם. רצוי שהקהל הזה יהיה רק אחד או אחת בכל פעם. ספר סקיצות אמור להיות חוויה אינטימית. וגם רצוי להתרחק מהקהל הזה, ולא לעמוד מאחוריו ולנשוף בעורפו, על מנת לאפשר לו את זה. ולשחרר. זה גם מונע בעיות אגו תוך כדי. שוב חיוך.

 

עבודה על קומפוזיצית ספר סקיצות, הכי דומה בעיניי ללעבודה על קהל שבא למועדון ג׳אז חשוך ומעושן ויושב על כוס בירה ומקשיב. האחריות היא על ההרכב היוצר, להחזיק אותו בהקשבה מלאה, וכל אימת שהוא מרגיש שההקשבה מתרופפת טוב שיחזור לנושא המובן, או למוטיב המרכזי ויתחבר שוב לקהל.

Screen Shot 2018-07-19 at 7.16.45 AM

ספר סקיצות שמתרחק יותר מדי לשירבוטים אישיים חסרי פשר או חוזרניים, יגרום לדפדוף מבאס. לכן ספר סקיצות, כל זמן שאני עובדת בתוכו, יהיה נתון לעבודה בדפדוף אחורה וקדימה לסירוגין, כדי ליצור בו את הקומפוזיציה הכי טובה. אני לא מסוגלת ליצור ספר סקיצות בעל קומפוזיציה טובה, בעבודה ״לינארית״ בלבד, לפי סדר הדפים.

בדפדוף לאחור שתמיד מתרחש לאחר זמן ולכן מאפשר ריחוק אמנותי הכרחי, קל לי לאבחן דפים ״חלשים״ שלא מעניינים אותי. ולכן אחזור אליהם ואשקיע בהם רישום, ואפילו קטן מאוד, שיהיה חריג בתוכם ויהיה יותר מוקפד.

העין האנושית (או אולי זה המוח) מחפשת כל הזמן שינוי. ואין כמו שינוי שמגיע בדיוק בזמן, להמשיך להחזיק קהל שמעוניין לדפדף לאט, הלאה.
בדיוק לפי אותו היגיון, דפים שיש בהם הפוגה ממש חיוניים מדי פעם.

גם הדפים הכי מושקעים אם הם באים זה אחרי זה בלי סוף, נעשים מעיקים.

Screen Shot 2018-07-19 at 7.17.02 AM

ספר סקיצות, כמו כל ספר, רצוי שיתחיל טוב. לכן כשאני מתחילה אחד חדש אני לעולם לא מתחילה אותו בהתחלה.  אני תמיד מתחילה אותו בערך חמישה דפים אחרי הדף הראשון, ומתקדמת בו לאחור. וככה, כשאני מגיעה לדף הראשון אני כבר הרבה אחרי חרדות ההתחלה, ולכן הרישומים בהתחלה טובים יותר, עד כדי כך שאני נעשית סלחנית יותר בהמשך וזה חשוב מאוד לקומפוזיציית הדפדוף כי הדפים הפחות טובים נתפסים כהפוגות חשובות מאוד.

(אבל אל דאגה, לפי תאוריית ההלוך-חזור, תמיד גם אפשר לחזור להתחלה אחר כך, ולאזן הכול.)

ובכלל, אל דאגה.

הנה שתי דוגמאות לדפים ״חלשים״ שהתאוששו בזכות רישום ברור יותר (והחזירו לי את טעם החיים):

 

קומפ001

 

 

IMG_20180721_0003

תודה על הדפדוף!

והעג׳וזה אומרת: יופי, שילבת קסת סיורים בישביל מי שקשה לו עם החפירות שילך,  הא?

 

 

 

איך להקשיב לדף וליצור בו יש מעין

ופטנט שימושי כדי להתגבר על מחסומים ביצירה

 

אחת החרדות הקשות ביותר בחיי היא החרדה מפני המצב שמוכר לי עד כדי מיאוס, שהנה, נגמר. זה הסוף לרעיונות שלי, אין לי כבר מה להמציא יותר, ובכלל, גם אין לי יותר בשביל מה.

נראה לי שבגילי המופלג כבר למדתי מספיק שהמצבים האלה עוברים מעצמם, ואפילו להם כבר נמאס מלהמציא את עצמם שוב ושוב.

בכל זאת, יש לי כמה שיטות לזרז אותם, שיתחלפו מהר יותר במשהו אחר, שתהיה בו חדווה ורצון מחודש לשתף פעולה עם החיים. הנה אחת מהן:

היות והחרדה הזאת מבוססת בתחילתה על המראה חסר הפשרות והאטום של הדף הריק, הרי שהעצה הראשונה שלי לעצמי היא: אל תראי מולך דף ריק.

היות ואני רשמת שעובדת מהראש, והראש הוא הבעייה כרגע, אני עושה מעשה שכלתני לגמרי, מעשה שנחשב ״נתעב״ (למה ״נתעב,״ נדבר בפעם אחרת) ובוחרת צילום מספריית הצילומים שלי:

 

 



למה בחרתי דווקא את הצילום הזה? לא יודעת, 
אולי שמעתי לקולו של הלב, גם אם הלב הספציפי הזה יש לו נטייה לסבך אותי בדברים שתמיד נראים חסרי מוצא.

כדי לא להישאר בתחושה האי נוחה הזאת הרבה זמן, אני מיד מורידה לצילום את הצבעוניות, ומדהה אותו עד שהוא בקושי נראה.  מסכימה איתכן שזה מראה קשה לצפייה, אבל מבטיחה לכן, מתוך ניסיון, שזה זמני.



בשלב הבא אני מדפיסה אותו על נייר בצבע קרם בהיר, ולא לבן. זה הגוון שאני מעדיפה, גם בספרי הסקיצות, כי הוא עושה את הקונטרסטים בין השחור והלבן ברישומיי-נעדרי-הצבע הרבה פחות תוקפניים. אפשר להגיד שאני הופכת את הצילום לסתם דף מלוכלך, ועל הדף הזה אני עובדת. זהו.

 

 

מכאן והלאה אני לוקחת עט שחור, מהסוג היחיד בדורו, זה העט הפשוט שעולה 6 שקלים, ובלי לחשוב יותר מדי-נכנסת בדף.
כי מה איכפת לי, עכשיו זה סתם דף מלוכלך שכבר יש בו הכל, ואני לא אחראית לכלום. אז מה שיהיה יהיה.
בשלב הזה העבודה שאני עושה היא בעיקר על עצמי: שותקת ונותנת לדף להגיד שהוא מסכים לי. זה נעשה דו שיח. והשתיקה של שנינו במקרה הזה היא הקשבה הדדית. ככה זה.
במצבים של חרדה קיומית, הכי עוזר לי להיות בדיאלוג עם מישהו, ובמיוחד כשזה דף שמקשיב לי בדיוק באותה מידה שאני מקשיבה לו.
זה מוציא אותי מהבדידות, ומשכנע אותי שהעולם חוזר להיות שוב מקום שווה.

מכאן אני מעלה את התהליך מהקווים הראשונים ועד לסיומו:

 

                            

בהתחלה אני סתם מקשקשת במטרה לעגן את עצמי במשהו, ומשתדלת לא להיבהל מזה  שאני עושה שטויות. אני יודעת, שוב מניסיון, שגם שטויות הן עניין של קונטקסט.
אני מקשקשת כדי ליצור קונטקסט אחר לשטויות. יש לי תקווה גדולה שעוד אגיע למצב שבו הן יהפכו, כמו שרוב השטויות עושות, לדברי חכמה.



 

אחר כך אני ממשיכה, כי מה יש לי כבר לעשות, וגם כי עדין לא עיגנתי את עצמי בכלום.
זה השלב הכי בעייתי, השלב שבו מתפתחת ההקשבה, ולהקשיב, כולנו יודעות, הכי קשה. אבל אני כבר בדרך.

כדי שהדף ימשיך להתעניין בי, וימשיך להקשיב, אני מתחילה לחזק בו דברים. זה כמו להרים במקצת את הקול. בגלל שאני נוכחת שיש לו, לדף הזה, יכולת הקשבה אינסופית, הרי שבשלב הזה אני פשוט נכנסת למצב של אמון מוחלט בדף.  למזלנו זה גם קל. מאוד מאוד קל להאמין במישהו שמקשיב לך באופן מושלם. עכשיו אני כבר מאמינה שהוא מעוניין אך ורק בטובתי, אני מעודדת מאוד, ולכן ממשיכה להסביר ולפרט:


וככה זה ממשיך. הוא ממשיך להיות איתי ולהקשיב לי, ואני  מפתחת יותר ויותר אומץ, עד שאני אפילו מעזה לשים בו דברים שמפתיעים את שנינו.



שום דבר לא מתוכנן מראש, הכל מגיע מתוך הזרימה המשותפת של שנינו במסע ההקשבה במרחבי התת מודע.



הבנתן את הרעיון. אז הנה הסוף.
בציור הסופי חשוב שיתקיים הכלל הבא:

שאף אחת לא תדע שמתחת לכל זה היה אי פעם צילום. ושאף אחת, כולל זו שצילמה אותו, כבר לא תזהה אותו לעולם.
 
 
והנה עוד אחד מהסדרה, שנעשה לפי אותה השיטה:
 

והעג׳וזה אומרת, נו אז מה את רוסה, להגיד שעכשיו את גמרת עם החרדות שלך?

 
 
 
 
 
 

בשבח הרישום על האייפד

פוסט קטן ושטחי רק כדי להתחיל.


לא זוכרת מתי בפעם הראשונה ראיתי תצלום של אייפד באינטרנט ושרהל׳ה אמרה: ״אם יש מישהי שצריכה את זה זו רק את״.
הרישומים שרשמתי עליו נעשו באמצעות אצבע יד ימין שלי, ובאפליקציה שהורדתי מאפסטור, ואני זוכרת שלא הפסקתי להתרגש מהמתנה הזאת שקיבלתי בגיל חמישים ושבע, שהוכיחה לי שכדי לצייר, ממש לא צריך כלום חוץ מאצבע ומסך שאין בו חשש נגיעה ואין בו חציצות והוא מותר לכל.

כמו כל טכניקה חדשה שרציתי ללמוד, גם זו דרשה זמן. התברר שלא יותר משעתיים.
הרישום על האייפד, בגלל אמצעיו המוגבלים (ציור אצבע, בשלב ההוא), הסתיים מהר יחסית, ואולי בגלל זה תמיד היה בתוכו משהו טרי יותר ורענן יותר מרישומי העט-על-ניר הרגילים שלי שמשכו אותי ליותר ויותר חפירה, ונראו אפלים, למשל כמו פה:



או רישומי העיפרון-על-ניר שהיו תמיד מורכבים ודרשו התייחסות לעומקים במרחב:


אז כבר הייתי די מיומנת בציור על גבי לוח דיגיטאלי באמצעות המחשב, וכבר אחרי ההפתעה שצורת הציור הזאת גרמה לי. חשבתי שההבדל יהיה רק במראה הציור. שפה ״מחשבית״ נראתה לי הכי קרובה לשלמות שאותה ראיתי בדמיוני. התברר שזה עולם ענק אינסופי ואחר מכל מה שהיכרתי כי אפשרויות התיקון והשינוי האינסופיות שבו גרמו לי להרגיש שיכולתי להישאר באותו הציור לנצח, או לפחות עד שיכלו ימי.


הבנתי לאורך השנים, שאצלי, כל אמצעי שבו אבחר לרשום וכל טכניקה, יותר משיהיו שייכים לנושא שאותו ארצה לרשום, יהיו חייבים להמציא לי מנוחה מהטכניקות האחרות.
בדיוק כמו להחליף נעלים או לשנות פוזה על הספה או לקרוא פוסטים כשרוצים לנוח מספרות.

האייפד, שמאז השתכלל מאוד, נכנס לחיי כמשרה המנוחה האולטימטיבי.
הוא מינימלי, הוא לא צריך שולחן עבודה, הוא נקי, אפשר לקחת אותו לחו״ל, אפשר לשבת איתו מול הטלוויזיה,  אבל בעיקר: אני יכולה לצייר עליו את יצירת חיי בשעה שאני נרדמת איתו במיטה.

להתראות!