על ספר סקיצות כקומפוזיציה מסוג אחר

ספר סקיצות, מעצם מהותו מחזיק בתוכו פרדוקס גדול. מצד אחד הוא כמו יומן אישי, עד כדי כך שאני משווה אותו לחפץ מעבר פרטי לגמרי שמלווה את חיי.  מצד שני הוא חשוף לקהל צופים אפילו אם הקהל הזה הוא ערטילאי לגמרי ואפילו אם הוא רק אני עצמי כרגע.

האמנות, ללא חשוב מאיזה סוג או באיזו טכניקה, ולא חשוב באיזה שלב היא מצויה, מכילה בתוכה תמיד תמיד את האפשרות וגם את הכוונה שמישהו יראה אותה. זו אמירה גורפת מצידי, אבל אני מוכנה להתווכח עליה עד שבוע הבא.
הכוונה הזאת ארוגה היטב היטב לתוך מעשה הציור תמיד, ולא חשוב כמה נכחיש אותה. יותר מזה, לא חשוב כמה נכחיש אותה כדי שבכלל נוכל לצייר.

תמיד אכחיש בפני עצמי את הכוונה הזאת. תמיד אגיד לעצמי שלא איכפת לי מהקהל. ההכחשה הזאת היא קיומית. היא מאפשרת לי להגיד מה שאני רוצה בלי צנזורות, והיא נחוצה לי מאוד כדי להשלות את עצמי שאני עובדת ״נקי״. אבל באמת באמת, שזה בולשיט, כי תמיד, במעמקי מוחי וליבי, אני רואה קהל עצום ורב שרק מחכה לי ועומד מאחורי ומוחא לי כפיים. התמונה הזאת היא דחף ליצירה שלי, כי היצירה שלי היא סוג של תקשורת עם העולם.
ואני מודה שאני זונה של מחיאות כפיים. לא נעים, אבל זאת האמת.
וזה פרדוקס קשה, שעוד אדבר עליו הרבה:
כדי לעשות אמנות אני מכחישה בקפדנות את הקהל שהוא זה שבשבילו אני בכלל עושה אותה.
וזה קשה במיוחד בספר סקיצות שאמור להיות ״יומן אישי״.

אבל עובדה שאני חוזרת אחורה כל הזמן ומעבירה אותו עריכה.
(והנה עוד פרדוקס: אני עובדת בספרים חסרי סליל ועובדת בדרך כלל בעט, ולא מוחקת,  ומשאירה ״טעויות״ וזה כלל. וכל זה במטרה ליצור קומפוזיציית ספר סקיצות מושלמת.
ברור שלא תמיד אני מצליחה, אבל זאת הכוונה.)

Screen Shot 2018-07-19 at 7.10.43 AM

ציור שיש לו פורמט דו ממדי שטוח (אורך ורוחב), מתרחש בוזמנית לעיני הצופה בבחינת קומפוזיציה שלמה שאומרת קודם כל: ״זה מה שיש״. היא באה לעיניים כולה בבת אחת ומיד. הכוונה של האמנית תהיה ללכוד את תשומת הלב שלנו באופן שנישאר ליד הציור עוד ועוד, ונשכח שיש עוד עולם מלבדו, ולעולם היא תפתח מניפולציות שונות ומשונות על מנת להשיג את זה גם על זה נדבר.
ספר סקיצות יש לו יחסים אחרים עם זמן הצפייה. ספר סקיצות צריך לקרוא לדפדוף. דף אחד צריך לגרום לך שתרצי להמשיך לדפדף הלאה, לדף הבא.
הקומפוזיציה של ספר סקיצות מצריכה מניפולציות אחרות במקצת, היות ויש לה משך והיא לוקחת זמן, בגלל הדפדוף. המטרה שלי בספר סקיצות היא שארצה לדפדף בו עוד ועוד כי דף אחד לעולם לא יספיק לי כדי לראות את התמונה במלואה. ארצה שאלה שידפדפו בספר שלי ידפדפו עד הסוף ויעשו זאת לאט ככל האפשר. התמונה המלאה היא ממש לא קבוצה של קומפוזיציות נפרדות שמתרחשות בדפים נפרדים. היא מכלול שלם של הספר כולו.
בגלל זה, בעיניי, אין יותר מבאס מקהל שמעביר את הדפים מהר מדי, או גרוע מזה, מעביר כמה דפים בבת אחת ובמטרה להגיע לסופו.  זה תמיד מקום שאני מרגישה השפלה, ונשלחת מטעם עצמי לעבוד טוב טוב על הרגעת האגו הפגוע שלי.

זאת הסיבה שאני קודם כל דואגת שהקהל שידפדף בספר הסקיצות שלי יהיה קודם כל קהל שיש לו זמן.
(ממש כמו בחיים, כשאני רוצה הקשבה מלאה אני צריכה לדאוג לכך שזאת שאני רוצה להגיד לה דברים תהיה פנויה לזה. לפעמים זה קשה, אבל חיוני. ולא מצאתי פה אייקונים, אבל זה הזמן לחיוך)

Screen Shot 2018-07-19 at 7.17.17 AM

מהרגע שהתנאי הזה מתקיים, האחריות כולה עלי ועל הספר שלי, להחזיק אותו, את הקהל, שם. רצוי שהקהל הזה יהיה רק אחד או אחת בכל פעם. ספר סקיצות אמור להיות חוויה אינטימית. וגם רצוי להתרחק מהקהל הזה, ולא לעמוד מאחוריו ולנשוף בעורפו, על מנת לאפשר לו את זה. ולשחרר. זה גם מונע בעיות אגו תוך כדי. שוב חיוך.

 

עבודה על קומפוזיצית ספר סקיצות, הכי דומה בעיניי ללעבודה על קהל שבא למועדון ג׳אז חשוך ומעושן ויושב על כוס בירה ומקשיב. האחריות היא על ההרכב היוצר, להחזיק אותו בהקשבה מלאה, וכל אימת שהוא מרגיש שההקשבה מתרופפת טוב שיחזור לנושא המובן, או למוטיב המרכזי ויתחבר שוב לקהל.

Screen Shot 2018-07-19 at 7.16.45 AM

ספר סקיצות שמתרחק יותר מדי לשירבוטים אישיים חסרי פשר או חוזרניים, יגרום לדפדוף מבאס. לכן ספר סקיצות, כל זמן שאני עובדת בתוכו, יהיה נתון לעבודה בדפדוף אחורה וקדימה לסירוגין, כדי ליצור בו את הקומפוזיציה הכי טובה. אני לא מסוגלת ליצור ספר סקיצות בעל קומפוזיציה טובה, בעבודה ״לינארית״ בלבד, לפי סדר הדפים.

בדפדוף לאחור שתמיד מתרחש לאחר זמן ולכן מאפשר ריחוק אמנותי הכרחי, קל לי לאבחן דפים ״חלשים״ שלא מעניינים אותי. ולכן אחזור אליהם ואשקיע בהם רישום, ואפילו קטן מאוד, שיהיה חריג בתוכם ויהיה יותר מוקפד.

העין האנושית (או אולי זה המוח) מחפשת כל הזמן שינוי. ואין כמו שינוי שמגיע בדיוק בזמן, להמשיך להחזיק קהל שמעוניין לדפדף לאט, הלאה.
בדיוק לפי אותו היגיון, דפים שיש בהם הפוגה ממש חיוניים מדי פעם.

גם הדפים הכי מושקעים אם הם באים זה אחרי זה בלי סוף, נעשים מעיקים.

Screen Shot 2018-07-19 at 7.17.02 AM

ספר סקיצות, כמו כל ספר, רצוי שיתחיל טוב. לכן כשאני מתחילה אחד חדש אני לעולם לא מתחילה אותו בהתחלה.  אני תמיד מתחילה אותו בערך חמישה דפים אחרי הדף הראשון, ומתקדמת בו לאחור. וככה, כשאני מגיעה לדף הראשון אני כבר הרבה אחרי חרדות ההתחלה, ולכן הרישומים בהתחלה טובים יותר, עד כדי כך שאני נעשית סלחנית יותר בהמשך וזה חשוב מאוד לקומפוזיציית הדפדוף כי הדפים הפחות טובים נתפסים כהפוגות חשובות מאוד.

(אבל אל דאגה, לפי תאוריית ההלוך-חזור, תמיד גם אפשר לחזור להתחלה אחר כך, ולאזן הכול.)

ובכלל, אל דאגה.

הנה שתי דוגמאות לדפים ״חלשים״ שהתאוששו בזכות רישום ברור יותר (והחזירו לי את טעם החיים):

 

קומפ001

 

 

IMG_20180721_0003

תודה על הדפדוף!

והעג׳וזה אומרת: יופי, שילבת קסת סיורים בישביל מי שקשה לו עם החפירות שילך,  הא?

 

 

 

כמה מילים על ספר סקיצות

ואחר כך כמה מילים על משמעותו בחיי

 
 
 
 
 

קודם כל הפורמט. הפרופורציה בין האורך והרוחב. מאוד קריטי בשבילי להרגיש טוב עם הפרופורציות. יש כל מיני ספרים. יש מרובעים ויש מאורכים. שמתי לב שהנטייה שלי היא לבחור בכאלה שיש להם יותר אורך מרוחב, אפילו רק קצת.

אחר כך הגודל. אני משתמשת בכמה ספרי סקיצות בוזמנית, כי לא כל אחד מהם מתאים לכל מצב. למשל אם אני הולכת למס הכנסה וצריכה לשבת בתור, קרוב לודאי שאקח אחד אחר מזה שאיתו אני יושבת בסלון. החכמה עם ספר סקיצות שלא ימשוך אלי תשומת לב. בחדר ההמתנה של מס הכנסה לא בא לי שתשב על ידי מישהי סקרנית שתאלץ אותי להיות באינטראקציה, אפילו אם לא נחליף מילה. לכן אקח לשם ספר קטן מאוד. וככה אני אראה כמו סתם אחת עם עט ביד שאין לה מה לעשות.
בסוגריים אוסיף שכל מקום שיש בו אפשרות לשבת (כמו תחנת אוטובוס, ספסל ברחוב, דלי הפוך בקארווש) הוא פוטנציאל להשיג מודל בחינם.
אבל בקונצרט למשל, אעז להשתמש בספר גדול יותר, כי כולם עסוקים במשהו אחר ומכוונים לבמה, וזה שמציץ מאחורי הכתף שלי, אם יראה את מעשי, לרוב יהיה לבוש יפה ויהיה מנומס וישמור את התרשמויותיו לעצמו. זה נשמע סוציומטי, אבל בעולם שבו אני מתהלכת רוב הזמן חשופה עד הציצי, לפחות ברגעים האלה של רישום ב״גנבה״,  הבנתי שאני צריכה קצת פרטיות.

 
 
ופה טמון הפרדוקס הגדול שבשימוש בספר סקיצות. מצד אחד הוא אישי מאוד, כמו יומן של מתבגרת, ומצד שני הוא עשוי בשפה שהיא כה תקשורתית (בעיניי אין תקשורתית יותר משפה וויזואלית), שמעצם היותה כזו היא כבר מכילה בתוכה קהל עצום  שצופה בה.
 
 
 

 

 
 
בעיניי אין דבר שמתסכל יותר מספר סקיצות סגור. תמיד ארצה לדפדף בו.  אבל אתאפק, אבקש רשות לפתוח וכשאפתח זה יהיה בחרדת קודש, ממש כמו שפותחים יומן. 
 
טוב על המשמעות של המושג הזה ״ספר סקיצות״ בחיים שלי אני צריכה להתמקד.

חפץ מעבר.  זה מה שזה.
זה הדבר הסמרטוטי הזה שמלווה אותי מילדות ויש בו מחשבות, בדיקות, תהיות, וטעויות. המון המון טעויות, בדיוק אותם העניינים המביכים שלא רוצים לחשוף. 

אבל אני מורה, ואין לי כלום מלבד עצמי בתור דוגמה, אז התרגלתי לחשוף קווים וקומפוזיציות ממש כמו שחילזון חוצה את השביל בלי קונכיה (וגם מעז לנצנץ.)

זו הייתה הקדמה, מבוא.
 
נראה מה יבוא.
 
 

והעג׳וזה אומרת: ״טוב הבנו כבר שאת מסיירת יפה אז אל תעופי על עסמך.״