איך להקשיב לדף וליצור בו יש מעין

ופטנט שימושי כדי להתגבר על מחסומים ביצירה

 

אחת החרדות הקשות ביותר בחיי היא החרדה מפני המצב שמוכר לי עד כדי מיאוס, שהנה, נגמר. זה הסוף לרעיונות שלי, אין לי כבר מה להמציא יותר, ובכלל, גם אין לי יותר בשביל מה.

נראה לי שבגילי המופלג כבר למדתי מספיק שהמצבים האלה עוברים מעצמם, ואפילו להם כבר נמאס מלהמציא את עצמם שוב ושוב.

בכל זאת, יש לי כמה שיטות לזרז אותם, שיתחלפו מהר יותר במשהו אחר, שתהיה בו חדווה ורצון מחודש לשתף פעולה עם החיים. הנה אחת מהן:

היות והחרדה הזאת מבוססת בתחילתה על המראה חסר הפשרות והאטום של הדף הריק, הרי שהעצה הראשונה שלי לעצמי היא: אל תראי מולך דף ריק.

היות ואני רשמת שעובדת מהראש, והראש הוא הבעייה כרגע, אני עושה מעשה שכלתני לגמרי, מעשה שנחשב ״נתעב״ (למה ״נתעב,״ נדבר בפעם אחרת) ובוחרת צילום מספריית הצילומים שלי:

 

 



למה בחרתי דווקא את הצילום הזה? לא יודעת, 
אולי שמעתי לקולו של הלב, גם אם הלב הספציפי הזה יש לו נטייה לסבך אותי בדברים שתמיד נראים חסרי מוצא.

כדי לא להישאר בתחושה האי נוחה הזאת הרבה זמן, אני מיד מורידה לצילום את הצבעוניות, ומדהה אותו עד שהוא בקושי נראה.  מסכימה איתכן שזה מראה קשה לצפייה, אבל מבטיחה לכן, מתוך ניסיון, שזה זמני.



בשלב הבא אני מדפיסה אותו על נייר בצבע קרם בהיר, ולא לבן. זה הגוון שאני מעדיפה, גם בספרי הסקיצות, כי הוא עושה את הקונטרסטים בין השחור והלבן ברישומיי-נעדרי-הצבע הרבה פחות תוקפניים. אפשר להגיד שאני הופכת את הצילום לסתם דף מלוכלך, ועל הדף הזה אני עובדת. זהו.

 

 

מכאן והלאה אני לוקחת עט שחור, מהסוג היחיד בדורו, זה העט הפשוט שעולה 6 שקלים, ובלי לחשוב יותר מדי-נכנסת בדף.
כי מה איכפת לי, עכשיו זה סתם דף מלוכלך שכבר יש בו הכל, ואני לא אחראית לכלום. אז מה שיהיה יהיה.
בשלב הזה העבודה שאני עושה היא בעיקר על עצמי: שותקת ונותנת לדף להגיד שהוא מסכים לי. זה נעשה דו שיח. והשתיקה של שנינו במקרה הזה היא הקשבה הדדית. ככה זה.
במצבים של חרדה קיומית, הכי עוזר לי להיות בדיאלוג עם מישהו, ובמיוחד כשזה דף שמקשיב לי בדיוק באותה מידה שאני מקשיבה לו.
זה מוציא אותי מהבדידות, ומשכנע אותי שהעולם חוזר להיות שוב מקום שווה.

מכאן אני מעלה את התהליך מהקווים הראשונים ועד לסיומו:

 

                            

בהתחלה אני סתם מקשקשת במטרה לעגן את עצמי במשהו, ומשתדלת לא להיבהל מזה  שאני עושה שטויות. אני יודעת, שוב מניסיון, שגם שטויות הן עניין של קונטקסט.
אני מקשקשת כדי ליצור קונטקסט אחר לשטויות. יש לי תקווה גדולה שעוד אגיע למצב שבו הן יהפכו, כמו שרוב השטויות עושות, לדברי חכמה.



 

אחר כך אני ממשיכה, כי מה יש לי כבר לעשות, וגם כי עדין לא עיגנתי את עצמי בכלום.
זה השלב הכי בעייתי, השלב שבו מתפתחת ההקשבה, ולהקשיב, כולנו יודעות, הכי קשה. אבל אני כבר בדרך.

כדי שהדף ימשיך להתעניין בי, וימשיך להקשיב, אני מתחילה לחזק בו דברים. זה כמו להרים במקצת את הקול. בגלל שאני נוכחת שיש לו, לדף הזה, יכולת הקשבה אינסופית, הרי שבשלב הזה אני פשוט נכנסת למצב של אמון מוחלט בדף.  למזלנו זה גם קל. מאוד מאוד קל להאמין במישהו שמקשיב לך באופן מושלם. עכשיו אני כבר מאמינה שהוא מעוניין אך ורק בטובתי, אני מעודדת מאוד, ולכן ממשיכה להסביר ולפרט:


וככה זה ממשיך. הוא ממשיך להיות איתי ולהקשיב לי, ואני  מפתחת יותר ויותר אומץ, עד שאני אפילו מעזה לשים בו דברים שמפתיעים את שנינו.



שום דבר לא מתוכנן מראש, הכל מגיע מתוך הזרימה המשותפת של שנינו במסע ההקשבה במרחבי התת מודע.



הבנתן את הרעיון. אז הנה הסוף.
בציור הסופי חשוב שיתקיים הכלל הבא:

שאף אחת לא תדע שמתחת לכל זה היה אי פעם צילום. ושאף אחת, כולל זו שצילמה אותו, כבר לא תזהה אותו לעולם.
 
 
והנה עוד אחד מהסדרה, שנעשה לפי אותה השיטה:
 

והעג׳וזה אומרת, נו אז מה את רוסה, להגיד שעכשיו את גמרת עם החרדות שלך?

 
 
 
 
 
 

כמה מילים על רישום ועל איור

ועוד כמה אמירות גורפות על ההבדלים ביניהם ועל הצורך שלי לדבוק באחד.

כשהתחלתי את הבלוג הזה הייתה לי החלטה: אני אמנע מאמירות גורפות. לא בגלל שאין לי כאלה, יש לי בשפע, אלא בגלל שתמיד כשבאה לי אחת כזאת, ישר יוצאת לי העג׳וזה ואומרת לי בדיוק את אותו הדבר, אבל להיפך. 
היא צודקת. כי באמת, מאיפה שאני אדע מה האמת?
המציאות היא כל כך מורכבת ומרובת פנים ואמיתות, שעדיף לי לא להסתבך באמירות גורפות. אמירות גורפות הרבה פעמים מתבררות כשטויות.
 
בכל זאת אני מניחה פה אחת בעניין מה זו ״רשמת״ ומה זאת ״מאיירת״:

״רשמת״ זאת אחת שיכולה לרשום הכול מתוך הסתכלות על המציאות.
״מאיירת״ זאת אחת שיכולה לרשום הכול, גם מהראש.
 
המילה ״הכול״ היא המילה הבעייתית פה, אבל אני מתעקשת עליה. 

בתור רשמת, אין לי פשרות בעניין הזה.  אם זה לא ״הכול״ אז אני לא רשמת. חד וחלק.
בתור מאיירת, בטח ובטח שאם זה לא ״הכול״ אני לא מאיירת. גם כן בלי פשרות.
בכלל, בזמן שאני עובדת, בין אם אני ״רשמת״ או ״מאיירת״, אני חייבת להיות מגלומנית שיכולה הכול, אחרת אני לא יכולה כלום, וזהו.
למשל, אם אני רוצה לרשום מים, אני חייבת לדעת שאני יודעת לרשום מים. (מים במיוחד קשה לי לרשום)
אם אמשיך לדעת את זה כל זמן שאני עובדת, ברור לי לגמרי שאצליח לרשום מים. הידיעה הזאת היא תנאי.
מה שקורה לי אחר כך, או לפעמים גם תוך כדי עבודה, בהפוגות, זה כבר עניין אחר.
״מה חשבתי לעצמי״ ״מי אני בכלל״ ״איזו גרועה אני״ ועוד כהנה וכהנה, ויש הרבה וריאציות על אלה, הן מחשבות שתמיד צמודות אלי כמו  עלוקות דביקות מהסוג הנלוז ביותר.
אבל לא משנה מה, אני אעשה הכל כדי שבסוף הדף שלי יהיה רטוב כהוגן ממים שרשמתי, ולא מהדמעות שהורדתי עליו בגלל התסכול, ובסוף גם אצליח.
לכן הנה עוד אמירה גורפת:
״אמנית״ היא המיוסרת הזאת שמחוללת המון אור תוך כדי שהיא יושבת ובוכה לבד בחושך.
 
 
מהניסיון שלי בתור סטודנטית ניצחית (שאף פעם לא הצליחה להחזיק בלימודים רישמיים), אני לא יכולה להחליט מה יותר קל לי,  לרשום מהמציאות או לרשום מהראש. 
הנה דף מספר סקיצות שמדגים את העניין. (לחיצה כפולה על התמונה מגדילה אותה)
 
בצד ימין אפשר לראות את המנוחה והנחלה מהעיסוק האובססיבי בדוגמנית. ואפשר לראות איך שהיא עבדה קשה באותו יום, בלהמציא עוד ועוד תנוחות.

(אגב, סימנתי בנקודות אדומות את הטעויות שראיתי בדף הזה ודיברתי על טעויות ברישום בפוסט הקודם.
רק תדעו, שהטעויות הכי מעניינות הן בטוח אלה שלא ראיתי.)
 
רוב הדפים בספרי הסקיצות שלי נראים ככה, ולכן מתוך הסתכלות רבת שנים על עצמי בתור ״רשמת״, אני  חושבת שהיכולת לרשום הכול מהמציאות אף פעם לא הספיקה לי, וזה למרות שתמיד, אני מודה, הייתי צריכה את המציאות לידי.
 
לכן המסקנה המתבקשת היא שאני נצלנית מציאות. 
אני משתמשת בה וזורקת, משתמשת וזורקת. מכה אותה ואחר כך מתחנפת אליה. אני פשוט אישה מתעללת-מציאות.
 
בדף הבא יש עוד וריאציות על אותה דוגמנית. כבר קשה לזהות אותה אבל תאמינו לי שהמסכנה הייתה שם לגמרי:
 
ועכשיו, הנה מצב שבו הכי קשה לי עם רישום מהמציאות. זה קורה כשאני רושמת פורטריט, במיוחד של אדם זר.
הישיבה האינטימית מול דוגמן שמתמסר לי ואפילו אם זה רק לחצי שעה, ההתבוננות הזאת לתוך נשמתו כשהוא חשוף כולו לפני, אחרי כמה דקות מתחילה להיות לי בלתי נסבלת. זה בדוק. תמיד מגיע הרגע שבו אני אומרת לעצמי, טוב הוא כבר קיים במציאות, מה אני רוצה ממנו? שיהיה קיים גם במחברת שלי?
וזה הרגע שבו אני מוצאת את עצמי מחליקה (אליו או אלי) לתוך הראש:

 
אני חושבת שאצלי ההעדפה לצייר מהראש היא העדפה מתקנת. וזה אחד ההסברים שאני הכי אוהבת לתת לעניין הזה: בגלל שהמציאות מאז ומתמיד הייתה לשירותי והשתמשתי בה בלי סוף מאז שנולדתי, מטבע הדברים  שכבר הספקתי להפנים אותה. אני חושבת שלרשום רק אותה בלבד, נעשה לי בעיקר משעמם.
פורטריטים זה נושא יוצא דופן. שם הקושי אחר. יש לי חברים אמנים שאומרים שלרשום מהראש זה לברוח מהמציאות. 
(ועל זה העג׳וזה לפעמים עונה: באמת? ואולי זה להיפך? אולי לרשום מהמציאות זה לברוח מהראש?)
טוב, הכי מנצח זה להפוך חולשות לאידאולוגיות, אז הנה עוד אמירה חד משמעית וגורפת: 

״מאיירת״ היא אחת שמשתמשת במציאות על מנת לזכור איך היא עשויה, כדי שאחר כך היא תוכל לעשות ממנה כול מה שהיא רוצה.

נבהלתי. אז תזכרו שאני מדברת רק בשם עצמי.

והעג׳וזה אומרת, יופי לך.

כמה מילים על ספר סקיצות

ואחר כך כמה מילים על משמעותו בחיי

 
 
 
 
 

קודם כל הפורמט. הפרופורציה בין האורך והרוחב. מאוד קריטי בשבילי להרגיש טוב עם הפרופורציות. יש כל מיני ספרים. יש מרובעים ויש מאורכים. שמתי לב שהנטייה שלי היא לבחור בכאלה שיש להם יותר אורך מרוחב, אפילו רק קצת.

אחר כך הגודל. אני משתמשת בכמה ספרי סקיצות בוזמנית, כי לא כל אחד מהם מתאים לכל מצב. למשל אם אני הולכת למס הכנסה וצריכה לשבת בתור, קרוב לודאי שאקח אחד אחר מזה שאיתו אני יושבת בסלון. החכמה עם ספר סקיצות שלא ימשוך אלי תשומת לב. בחדר ההמתנה של מס הכנסה לא בא לי שתשב על ידי מישהי סקרנית שתאלץ אותי להיות באינטראקציה, אפילו אם לא נחליף מילה. לכן אקח לשם ספר קטן מאוד. וככה אני אראה כמו סתם אחת עם עט ביד שאין לה מה לעשות.
בסוגריים אוסיף שכל מקום שיש בו אפשרות לשבת (כמו תחנת אוטובוס, ספסל ברחוב, דלי הפוך בקארווש) הוא פוטנציאל להשיג מודל בחינם.
אבל בקונצרט למשל, אעז להשתמש בספר גדול יותר, כי כולם עסוקים במשהו אחר ומכוונים לבמה, וזה שמציץ מאחורי הכתף שלי, אם יראה את מעשי, לרוב יהיה לבוש יפה ויהיה מנומס וישמור את התרשמויותיו לעצמו. זה נשמע סוציומטי, אבל בעולם שבו אני מתהלכת רוב הזמן חשופה עד הציצי, לפחות ברגעים האלה של רישום ב״גנבה״,  הבנתי שאני צריכה קצת פרטיות.

 
 
ופה טמון הפרדוקס הגדול שבשימוש בספר סקיצות. מצד אחד הוא אישי מאוד, כמו יומן של מתבגרת, ומצד שני הוא עשוי בשפה שהיא כה תקשורתית (בעיניי אין תקשורתית יותר משפה וויזואלית), שמעצם היותה כזו היא כבר מכילה בתוכה קהל עצום  שצופה בה.
 
 
 

 

 
 
בעיניי אין דבר שמתסכל יותר מספר סקיצות סגור. תמיד ארצה לדפדף בו.  אבל אתאפק, אבקש רשות לפתוח וכשאפתח זה יהיה בחרדת קודש, ממש כמו שפותחים יומן. 
 
טוב על המשמעות של המושג הזה ״ספר סקיצות״ בחיים שלי אני צריכה להתמקד.

חפץ מעבר.  זה מה שזה.
זה הדבר הסמרטוטי הזה שמלווה אותי מילדות ויש בו מחשבות, בדיקות, תהיות, וטעויות. המון המון טעויות, בדיוק אותם העניינים המביכים שלא רוצים לחשוף. 

אבל אני מורה, ואין לי כלום מלבד עצמי בתור דוגמה, אז התרגלתי לחשוף קווים וקומפוזיציות ממש כמו שחילזון חוצה את השביל בלי קונכיה (וגם מעז לנצנץ.)

זו הייתה הקדמה, מבוא.
 
נראה מה יבוא.
 
 

והעג׳וזה אומרת: ״טוב הבנו כבר שאת מסיירת יפה אז אל תעופי על עסמך.״