טל מחכה לרכבת 03 / סיפור עשייה של ספר ילדים

פרק שלישי:  בזמן שחיכיתי
אזהרה: הרבה מלל בפוסט הזה

תקציר הסיפור המחורז של איריס אליה כהן:
טל מגיעה לתחנת הרכבת עם זר פרחים גדול, הרכבת מאחרת והיא צריכה לחכות. בינתיים מגיעים עוד ועוד אנשים ונשים, וכולם מחכים ביחד איתה ובסוף הפתעה שאותה לא נגלה:) .

הולך ומתברר לי תוך כדי הרבה חיבוטים מעיקים, שהספר הזה מזמין אותי לפרש אותו אחרת. אני רואה שוב ושוב שלא בא לי לצייר דמות אחרי דמות שבאות לתחנה ויושבות ביחד עם טל הילדה וכולן מחכות לרכבת. בעיני רוחי אני נתקעת על דף אחרי דף שבכל אחד מהם נוספת עוד דמות או נוספות עוד שתי דמויות, ואז עוד דמות, בקיצור, שיממון אין קץ שנמשך על פני שש עשרה כפולות, עד שהרכבת תואיל לעשות לכולנו טובה וסוף סוף תגיע.
IMG_20190702_0001

אני מרגישה שהטקסט של איריס אליה כהן הרבה יותר עמוק מזה.

בינתיים הזמן עובר ועדין אין לי מושג מה עלי לצייר, אז אני מעסיקה את עצמי בלהתאמן על רישומי כלבים מסוג לברדור (כי על זה כבר החלטתי קודם: טל מגיעה לתחנה עם כלב ששומר עליה כי תסכימו איתי שלשלוח ילדה לבדה לתחנת רכבת זה מעשה לא כל כך אחראי), וגם משוטטת בין צילומי הצי האנגלי לתקופותיו כדי להבין אין נראה רב חובל, כי רב חובל זאת הדמות הראשונה שמגיעה לתחנה.

 

IMG_20190502_0001
בכפולה השלישית רב החובל מגיע.

 

וכאילו זה לא מספיק אז גם מת לי המחשב, ואני נאלצת לחכות עוד. וכך קורה שתוך כדי שרבוטים חסרי משמעות על הנייר ועל המחשב, מביא לי  היקום (סליחה על זה) את פתרון החידה.

פתאום אני מבינה שלא הדמויות ולא הרכבת הן החשובות בסיפור של איריס, ואפילו טל, הילדה שהסיפור הוא עליה, אינה החשובה.

הגיבורה האמתית בסיפור הילדים הזה, היא ההמתנה.
זה המצב שבו יושבת טל באפס מעשה, ועובר זמן, ופשוט לא קורה כלום.

פתאום מצאתי שאני שואלת את עצמי, האמנם?
כי זה לא באמת שלא קורה לה כלום. כי באמת, מוחה הקטן עובד כל הזמן. המחשבות שלה לא מפסיקות לרגע.
ככה זה, ואני מכירה את זה.
טל, הילדה הקטנה, ממתינה לבדה בתחנה, במשך שש עשרה כפולות!
לכן כל מה שקורה בסיפור, קורה בעצם בתוך ראשה: רב החובל (מה יש לו פתאום עם הרכבת?) הכדורסלנית עם המגבת, החצוצרן, כל הדמויות המלבבות המצחיקות האלה, מגיעות לתחנה היישר מראשה של טל. ולמה?  כי זה בכלל לא נעים  לחכות לבד בתחנת רכבת ריקה.
התובנה הזאת פותחת לי עולם בלתי מוגבל של אפשרויות.

כי אם הכול מתרחש בדמיון, אז הכל אפשרי.

אז עכשיו לטל יש כלב, ותוכי ססגוני יושב על כתפו של רב החובל ואני שוקלת להפוך אותו בסוף לפיראט ממזרי כי למה לא,  והכדורסלנית מאוד ענקית, וככה וככה.
Screen Shot 2019-07-02 at 12.24.16
הסקיצה לכפולה השישית שבה החשיבה היא על אינטראקציות בין הדמויות

Screen Shot 2019-07-02 at 12.24.44
  מצטייר פה מצב קיצוני כי הכלב התוכי הרב חובל והכדורסלנית, שמצויירים מזווית אחרת הם הרבה יותר מדי צפופים לטעמי.

 

Screen Shot 2019-07-02 at 12.22.05ופה סקיצה מספר 6 צבעונית, שבה הילדה קצת יותר מדי ב״חבורה״  וזה מבטל את בדידותה

 

בטוח שעוד הרבה יישתנה, גם מבחינת הצבע , אבל מה שבטוח הוא שעכשיו  הכול שוב פתוח ומערכות יחסים נרקמות בין שלל הטיפוסים, וכולנו יודעות שמערכת יחסים היא הרבה יותר מעניינת מסדרה של טיפוסים, הזויים ככל שיהיו, שיושבים זה ליד זה על ספסל בתחנת רכבת.


אז הנה:

Screen Shot 2019-07-02 at 12.18.30בסקיצה לכפולה השישית, שהיא יותר מפותחת, נראה לי שקורה משהו יותר מתאים

 

ורק שתדעו שלא היה קורה כלום אם איריס לא הייתה עפה על זה. אני שמחה מאוד כי שום דבר מכל זה אינו מובן מאליו 

עכשיו אני חושבת על איך בדיוק להבדיל ויזואלית בין מה שקורה בדמיון לבין מה שקורה במציאות. זה כנראה יהיה משהו שקשור לצבעוניות.
איריס הציעה שכל מה שבמציאות יהיה בלי צבע, רק בשחור ולבן.
אני מקשיבה לה, זה מעניין ושונה.ובנתיים אני ממתינה למחשב החדש

אין, אין כמו המתנה.

.זהו להפעם
.תודה, נשיקות  ולהתראות בפרק הרביעי .

 

 

 

14 מחשבות על “טל מחכה לרכבת 03 / סיפור עשייה של ספר ילדים

  1. ואוו תמי'לה. זה נהדר, מה שהמְתנה וראש פעיל יכולים לעשות, גם לך וגם לטל. מי יודע אולי המחשב יגיע ברכבת מהירה אלייך.
    ואני אוהבת את הציור,כן אני משוחדת…

    Liked by 1 person

    • ואני שמחה עליך, ילדי היקר. מאמינה לכל מילה שלך, אולי באמת אוסיף לו רטייה וגולגולת על הכובע, נראה:)

      אהבתי

  2. אני רוצה לקחת את הפיראט הביתה. לא יודעת למה. ברור לי לגמרי שהנוכחות שלו תהיה מאסיבית מדי פה, אבל יש בו כזאת סובלנות עתיקת יומין של מלא סערות בים ומלא משברים ואיים נידחים וכאלה.

    אהבתי

  3. מעניין!
    אורי שולביץ התמודד עם אותה סוגיה בספרו "one Monday Morning" שבו סדרת דמויות מלכותיות באות לבקר ילד והוא לא בבית. בכל יום נוספת דמות עד ההצלחה ביום השביעי.
    הוא פתר את זה בהתקדמות הדמויות, מפריים לפריים, במעלה מדרגות בית הדירות הוילאג'י / ניו יורקי שהילד גר בו, ובשינוי מקום המצאו של הילד בעת המשפט החוזר "אבל לא הייתי בבית"

    אהבתי

להגיב על מימי צליק לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.