קיבלתי לטלפון שלי אסמס מחברה טובה שהתגעגענו לפגוש.
״האם אתן בבית הערב?״ היא שואלת.
״כן,״ אני כותבת בחזרה, ״חוזרות מירושלים ונהיה בערב בבית, איזה כיף!״. מזמן לא פגשנו אותה ואני שמחה מאוד.
״יש לי המון מה לספר,״ היא ממשיכה, ״אהיה בתל אביב, בדירה מהממת שחברה נתנה לי לכמה ימים,״ והיא שולחת תמונות מהמרפסת הגבוהה במגדל, ״תראי איזה יופי!״
איזה כיף!״ אני מתלהבת, כי זה באמת מושלם. איזה חברה נפלאה יש לה, שנתנה לה לכמה ימים נכס כזה שמשקיף מלמעלה על העולם״.
אני כל כך שמחה בשבילה.
לפני שאני מספיקה לחשוב מה אכין לארוחת ערב לכבודה, היא כותבת, ״אני למטה קונה יין וקממבר, להביא עוד משהו? מתוקים?״
״משוגעת,״ אני כותבת לה, ״לא צריך כלום.״  לעצמי אני חושבת, ״יש לנו לחם טוב וביצים, חמאה, ירקות, מה צריך יותר.
וקבענו בין שמונה לתשע.
סידרנו את הסלון ובשמונה וחצי מילאתי את הקומקום.
בתשע ורבע מגיע עוד אסמס: ״אני זמינה להנחיות טלפוניות!״
אני מדברת עם עצמי, ״מה, היא שכחה את הכתובת שלנו? הרי כבר הייתה פה כמה פעמים. טוב נו, זה היה מזמן״.
אני מיד מצלצלת אליה.
״איפה את?״ אני שואלת.
״בתל אביב, במגדל, שלחתי לך תמונות מהמרפסת המהממת שפה. איפה אתן?״
״ בבית, בגבעתיים, אני לא מאמינה שעוד לא יצאת,״ אני אומרת לה ומתיישבת, ״אנחנו מחכות לשמוע אותך בדלת.״
״מה?״ היא  אומרת, ״הייתי בטוחה שאתן באות אלי!!!״

טוב אני מודה שהייתי יכולה לתאר לעצמי שאם היא שלחה לי תמונות מהמרפסת שבמגדל המפואר בתל אביב ואמרה שהיא מכינה לנו יין וקממבר, הייתי יכולה לדמיין איך היא בטח ראתה אותנו אתה, בדיוק באותה המרפסת, מתבוננות בנוף מעתיק הנשימה שהיא כרגע חווה בהתפעמות, מנקודת מבטה.

הייתי יכולה, אלמלא הייתי שבויה בנקודת מבטי.

מה רציתי להגיד?
שנקודת המבט שלי היא כל כך אישיות וצמודת-עין ואני כה בטוחה שמה שאני רואות ממנה זה המראה המדויק, עד שלא עלה על דעתי בכלל שמנקודת מבט אחרת, צמודת-עין לא פחות, יכולתי לראות משהו אחר לגמרי.

הנה למשל קבוצת אובייקטים שציירתי מנקודת מבט אחת, הרישום לחוץ ומבאס.
מקווה שזה מסביר את העניין, וצריך לזכור שנקודת מבט בציור, כמו בחיים 🙂 היא בראש ובראשונה עניין של בחירה.

וזאת אותה קבוצת אובייקטים מנקודת מבט שנמצאת בדיוק עשרה סנטימטרים ימינה ממנה. מפה הכל מתחיל להיפתח, אפילו קצת לחייך.

לא נגעתי באובייקטים, לא הזזתי אותם אפילו שמינית המילימטר. רק את נקודת המבט הזזתי.
אולי אם הייתי משלבת בין שתי נקודות המבט, ומבררת טוב יותר את המיקום האידאלי לקומפוזיציה שהן יוצרות, הייתי זוכה למנוחה המיוחלת.  (או לארוחת ערב)

נקודת מבט היא מקום מושלם וברור. רק שהיא שייכת לגמרי לגמרי למקום שבו התחת שלי ממוקם. סליחה שאני אומרת מילה כזאת בבלוג כזה מכובד, אבל מה לעשות שבין התחת והעין יש קשר הדוק.

 

 

עכשיו יש לי בשורה משמחת: כשאנחנו יוצרות,  אנחנו דווקא כן יכולות לשים את התחת במקום אחד ואת העין במקום אחר ואפילו בכמה מקומות, וזה הרבה יותר קל מאשר בחיים. בדוק.

 

והעג׳וזה אומרת, ״מה מבט, מה? לא אמרתי לך שהכול מה בראש שלך״