שתי הערות מקדימות: הפוסט כתוב בלשון נקבה אך מיועד לכל המינים בעולם. הפוסט הזה מכיל קווי הפרדה.

אני חיה בעולם פיזי תלת ממדי וצבעוני, ואני אשאר תפוסה בו עד שאמות.  הכול מסביבי בעל שלשה ממדים אפילו דיקט, אפילו קיר, אפילו שדה שטוח. והכל צבעוני.
אבל לא כשאני רושמת. כשאני רושמת יש לי רק עט שחור או עיפרון אפור בידי, אין לי צבע ואין לי ממד שלישי.
נקודת הפתיחה שלי מול הדף  השטוח ונטול הצבע (אומרים ששחור ולבן הם לא צבעים בכלל), היא טראומטית.
זה ממש כמו אסון שקורה ברגע. בבת אחת אני במקום שהכללים בו לגמרי שונים. אומרים ש ״לרשום זה הכי קשה״.
אני חושבת שזה לא בגלל שזה באמת קשה, כי לדעתי אפשר ללמוד לרשום בקלי קלות, אלא בגלל הטראומה. טוב התרגלתי כבר, זה לא כזה נורא 🙂

מהרגע שישבתי מול הדף, תהיה עבודת הרישום כולה, סדרה של מניפולציות קיומיות ממש,  שאותן איישם אחת לאחת ושתכליתן תהיה אחת:  לפצות אותי על אבדן הממד השלישי ואבדן הצבע. מכאן ואילך אצטרך לתפקד בעולם דו ממדי וחסר צבע כאילו לא היו דברים מעולם והכול כרגיל.

 

 

בהתחלה, בעולם דו ממדי וחסר צבע,  תפקידו של הקו יהיה מוגבל: להפריד בין הצורות שאני רוצה לתאר. זה יהיה קו מתאר. קונטור. קו שמתאר את הצורה. אחר כך יבואו הכהויות, והן יהיו אמורות להביא את אשליית הנפח והעומק לרישום.
מהרגע שהכהויות מגיעות, הקו המפריד נעשה מיותר ואמור להיעלם.
תחשבו על זה: אם רואים את הצורות באופן תלת מדי אין צורך בקו הפרדה, כי ההבדלים ברורים, ואין צורך יותר לסמן אותם.

 

 

כדי לוותר על קווי הפרדה לא צריך כישרון ברישום ולא צריך אימונים. מה שצריך זו הרבה הרבה אמונה.

 

 

קווי הפרדה יש בהם דבר והיפוכו. מצד אחד הם נחוצים לי באופן קיומי, ככה אני מגדירה את עצמי כישות נפרדת ומיוחדת. ותאמינו לי, אני משתמשת בהם הרבה, כל חיי. אני שומרת עליהם בקפדנות ושוב ושוב מציירת אותם סביבי, כגבול ברור ביני לבין הסביבה. מצד שני אני מפילה אותם שוב ושוב, כל הזמן, כי זאת הדרך היחידה שבה אני משיגה קרבה ושייכות. אין מה לעשות, קרבה ושייכות אלה שני דברים שאני צריכה באופן קיומי לא פחות.
ממש כמו ברישום.
קווי המתאר שהם קווי הפרדה בין צורה לצורה, ובין הצורה לרקע נחוצים כדי להגדיר את הצורות אבל בשביל להיכנס לעומק ולנפח, הם חייבים להיעלם.
מצאתי שברישום, קווי המתאר הם הקווים שהכי קשה להפטר מהם. הפחד הזה מפני איבוד הצורה שקול לפחד מפני איבוד האני.

אבל האמת היא שכשהמחיצות נופלות והקונטורים נמסים לתוך הצורות, הצורות מקבלות נפח ועומק, קורה בדיוק ההיפך. ההבדלים נוצרים מאליהם, ואיתם גם מגיעה הקומפוזיציה שהיא בהרבה מובנים המקום המשותף ההוא שכולו קרבה והשייכות, שממנו באות הצורות ואליו הן הולכות.

 

 

והפלא ופלא, מתוך הבנת קווי המתאר ולעיתים הבנת הזמניות שלהם, נוצרת קרקע להתפתחות קו אחר לגמרי, קו שקיים לעצמו. קו שהוא תנועה, הוא רגש, הוא תיעוד של תנועת היד המציירת, והוא קו שיכול לספר סיפור.
למשל, קו שמשנה עובי כהות וכיוון (רק משינוי הלחץ המופעל עליו והמהירות שבה הוא מצוייר), יכול להיות ענף של עץ או הר או ציפור. וזה גם קו שדווקא מסוגל ליצור חיבורים ובכלל לא להפריד.

בעוד שקו מתאר (קונטור) תפקידו המוצהר הוא להגדיר או לתאר צורה, הרי שקו הוא צורה בפני עצמה.
(כמובן שקונטור יכול גם לשמש בתור שניהם, כמו שהוא כאן מעל, לפעמים, אבל לזה אקדיש פוסט בפני עצמו.)
 קו הוא הזרימה, התנועה, החיים עצמם, בעוד שקו מתאר שייך לעולם דו ממדי ובתוך עולם שבו התלת ממד שולט, הוא מיותר ומשטיח. בקיצור, אין לו קיום בתוך רישום שיש בו עומק ונפח. שם הוא רק מפריע.

תחשבו על זה, בעולם בעל נפח ועומק, כשלכל אחד ברור מאוד מי ומה הוא, הקרבה והשייכות נוצרות מאליהן וגם חומות הפרדה יצוקות נופלות בקלות. בדוק, באחריות.

 

והעג׳וזה אומרת, יא בינתי אל תתחייבי על כלום כי מחר את במילא תגידי ההיפך.